12/11/2025
בשבוע שעבר קיבלתי המלצה חמה:
הציעו לי להאזין לפודקאסט בנושא היחס למוות, בהנחיית שתי נשים העוסקות בליווי רוחני: עינת ושרית. בפרק שהאזנתי לו, הן אירחו את פריידי, שעוסקת גם היא ביחס למוות, מזווית קצת שונה מהמקובל.
כבר בתחילת הפרק, פריידי מספרת על אירוע בעבר האישי, שהוביל אותה לעיסוק האינטנסיבי והיוצא דופן שלה בנושא. אחיה הצעיר, מת בגיל ארבע עשרה מסרטן, והיא מספרת כיצד הקשר העמוק ביניהם, והשיחות איתו, גרמו לה לשנות את היחס שלה למוות מקצה לקצה.
לפני כן היא האמינה שהמוות הוא סוף מוחלט, ויותר מכך - הוא הרע המוחלט. היא חשבה שהמחיצה בין החיים והמתים בלתי-עבירה. אלא שהקשר בינה לבין אחיה לא פסק והשיחות איתו המשיכו, גם לאחר המוות.
אזכור הגיל של האח הצעיר של פריידי, שמת מסרטן בגיל ארבע עשרה, לאחר שנים של מאבק וסבל, הזכיר לי שבגיל זה ממש התגלתה אצלי מחלת הסרטן, וגם אצלי היא התגלתה במצב מפושט באיברים שונים ומרוחקים בגוף. המשך הסיפור שלי היה אמנם שונה, ובכל זאת, השיחה עם פריידי הזכירה לי את מה שהיה יכול לקרות, ואת הדרך שעשיתי, ואני עדייך עושה, בחיי, ובתוך זה - במפגשים שלי עם המוות.
גם כאשר אנחנו מתכוונים אל ההבראה, יש חשיבות רבה למפגש עם המוות. מותנו שלנו. ולא רק כהתכוננות אליו, אלא כתחנה משמעותית בדרך. בניגוד לנטייה להדוף את מחשבות המוות, אני מאמין שיש לקרב אותו אלינו, להביט בו ולקיים איתו דיאלוג.
אביא כאן, לדוגמא, סיפור קצר מתוך ספרון שכתבתי "הזכות והעונג – על סרטן וריפוי עצמי."
פגישה עם המוות
יום אחד, כאשר הלכתי בשבילים של החיים, וחיפשתי את מעיין הבריאות, פגשתי בדרכי שתי דמויות: הראשון גבוה מאד ורזה. השני נמוך ושמנמן.
מיד ידעתי מי הם. אבל בכל זאת ניגשתי והצגתי את עצמי בפניהם.
"אני המוות," אמר הגבוה ולחץ את ידי, "בוא איתי, אקח אותך למקום שכולו טוב."
"תודה," אמרתי, מביט ממושכות בעיניו, "אבל יש לי עוד הרבה דברים לעשות, ומשימות לבצע, כאן, בעולם הזה. אולי בפעם אחרת?"
בזמן ששוחחתי עם המוות, הסתובב הקטן מסביבי. ניסה לטפס על מכנסי, לזחול אל עמוד השדרה שלי ולהגיע אל לבי. ניערתי אותו והרחקתי אותו ממני. לבסוף ניסה את מזלו בדרך אחרת: "אני הפחד," אמר, "תן לי להיכנס אל תוך ליבך ואהיה היועץ שלך. בכל זמן ועניין. כדאי לך."
"תודה גם לך," אמרתי. הבטתי בעיניו וראיתי אותו מתכווץ והולך. "אבל אני לא מעוניין ביעוץ שלך. הכרתי כמה עצות שנתת, לי ולאחרים, והן לא ממש מצאו חן בעיני. נסה מישהו אחר."
"חבל," אמר המוות.
"למה חבל?" שאלתי.
"חבל שהסתכלת בתוך עיני," אמר, "עם אנשים שמסתכלים לי בעיניים, קצת קשה לי. אני מעדיף את אלו שמפנים אלי את הגב. או את אלו שעוצמים עיניים כשהם מתקרבים אלי. איתם הרבה יותר קל. והכי קל עם אלה שנותנים לפחד להיכנס אל תוך לבם. שיתוף הפעולה שלנו מצוין ממש, רוצה לנסות?"
"לא, ממש לא." עניתי "אבל תודה על המידע שנתת לי, הוא יעזור לי מאד."
בשלב הזה הרגשתי בצורך להפשיר את האווירה, והצעתי לבני שיחי להצטרף אלי לתה על מדורה.
אספתי כמה זרדים והדלקתי מדורה קטנה, כמו שאני אוהב. הוצאתי מתרמילי קומקום קטן וכחול. מילאתי אותו במים, ושמתי על האש. בזמן שחיכינו שהמים ירתחו הוצאתי שלוש כוסות זכוכית ושטפתי אותן. הוספתי למים שבקומקום שקיק תה, כמה עלי זוטא וקצת סוכר.
האש היתה קטנה. הפחד אסף עוד זרדים והמוות הוסיף אותם למדורה.
"רוצים לשמוע בדיחה?" שאלתי, תוך שאני משתרע על הדשא ועוצם את עיני. "איש אחד בא לרופא, והרופא אמר לו: יש לי בשורה טובה ובשורה רעה. הבשורה הטובה היא שיש לך עוד חודש לחיות, והבשורה הרעה..."
פקחתי את עיני וראיתי את המוות והפחד מתרחקים ממני במהירות. המוות בצעדי ריצה ארוכים, והפחד מנסה לקפוץ עליו ולהיאחז בו.
"ממש פחד מוות," צחקתי
חבל, חשבתי לי, דווקא רציתי להמשיך את השיחה אתם. מצד שני, חשבתי, בוודאי עוד נפגש בעתיד.
ומצד שלישי, אמרתי לעצמי, יש לי כאן תה מוכן שרתח על מדורה, ושלוש כוסות, ושמש נעימה שמלטפת. אז אולי כדאי שאשתה לי קצת תה ואקרא לי בספר שבתרמיל.
מזגתי לעצמי תה, ושרתי לעצמי את השיר "מזמור לדוד", הלחן האהוב עלי מאז היותי נער בתנועת 'בני עקיבא'
https://www.youtube.com/watch?v=QC3n1uMT-0Q
והוצאתי מהתיק את הספר "שיחות עם אלוהים" מאת ניל דונאלד וולש.
חייכתי לעצמי: האיש הזה חושב שאני אאמין לו שהוא משוחח עם אלוהים, נו באמת.
