29/10/2025
אני יועצת זוגית ואני גם גרושה.
וזה חלק מהאמת שלי.
וכן זה אומר שלא הצלחתי להציל את הבית שלי, אבל אני נלחמת בכל יום כדי להציל את הבתים של אחרים.
זה נשמע הירואי, אולי אפילו מרגש. אבל לפעמים זו התחושה הכי כואבת בעולם.
תארו לעצמכם ללכת עם תחושת חרטה. כזאת שמלווה אובדן.
כזאת שלא נעלמת.
ועכשיו תארו לעצמכם שאתם חווים את החרטה הזו שוב ושוב, שמונה פעמים ביום.
אבל הפעם – אתם נלחמים.
נלחמים כמו שצריך.
נלחמים ומצליחים – אבל לא בשביל עצמכם - בשביל מישהו אחר.
לפני כמה ימים זוג שביקש הפסקה אמר לי משפט שלא אצא ממנו:
"ורדית, אנחנו בסדר כשאת איתנו, אבל אנחנו חייבים לנסות לשרוד בלי בלון החמצן שלך."
וזה היכה בי.
מה אני? פרמדיק רגשי?
מנשימה זוגות שנאבקים על חייהם? מחזירה אותם לחיים כדי לנשום עוד חודש ולחזור חלילה?
אני לא כותבת את זה כדי לקבל מחיאות כפיים.
אני כותבת את זה, כי לפעמים השליחות הכי עמוקה מגיעה מהכאב הכי אישי.
ואולי, רק אולי, זה מה שהופך אותה לאמיתית.
ומה זה הייעוד המתסכל הזה?
להיות זו שמצילה בתים – אבל לא את שלי?
מי בכלל רוצה את המתנה הזאת?
לפעמים אני שואלת את עצמי אם זו בכלל מתנה
או אולי זו קללה שפשוט עטופה יפה?
אולי זו הדרך של החיים להגיד לי: "לא הצלחת שם, אבל תצליחי כאן. לא בשבילך, אלא בשבילם."
ובמובן הכי עמוק, אני מבינה:
המסירות שלי, האמונה הבלתי נלאית בזוגות שלי, היא הדרך שלי להציל את הבית ואת מערכות היחסים שלא הצלחתי להציל.
שוב. ושוב. ושוב.
אני לא יודעת אם זה תיקון או גאולה,
אבל אני יודעת שזה אמיתי.
וזה מה שגורם לי להיות כל פעם מחדש, להאמין (לפעמים בעיניים עצומות) וללא עוררין בכל זוגיות של כל זוג שמגיע.
וזה מה שמחזיר אותי, בכל פעם מחדש,
להאמין בזוגיות, באנשים,
ובמקום שלי בתוך כל זה.
