What are the opening hours?

Monday 09:00 - 13:00 Tuesday 09:00 - 13:00 16:00 - 21:00 Wednesday 09:00 - 13:00 16:00 - 19:00 Thursday 09:00 - 13:00 Sunday 09:00 - 13:00 16:00 - 21:00

http://nr-ortho.com/, https://www.medreviews.co.il/provider/dr-reshef-noam

ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח, רחוב הרותם 23, פארק תעשיות בר/לב, Misgav (2025)

06/12/2025

https://www.facebook.com/share/v/1J82FFJS8k/

22/11/2025

מיומנו של מנהל מחלקה – להיות שמן זו בחירה? ועל קבלת אחריות.
ספויילר – דעה לא מקובלת. וארוכה.
בזמן המועט (אני מקווה) שיש לי להכנס ולקרוא מה קורה ברשת, נחשפתי לדיון גדול בשלט של מאמן כושר אחד באיילון – להיות שמן – זו בחירה. היות שלא שמעתי על זה אבל נתקלתי בזה ברשת, זה אומר ששיווקית השלט הזה כנראה עשה את שלו . אבל אם נתייחס ישירות לנקודה - קשה לדעתי להתייחס לזה אם אנחנו יוצאים מנקודת בסיס של שמנופוביה. ההיסטוריה האנושית סגדה לשומן ועודף משקל כסוג של בריאות. זה היה נכון כשאנשים נלחמו על אוכל, והיה מחסור ורעב. ב 100-120 שנה האחרונות יש לנו עודף מזון. ויש עודף מזון מעובד, ואולטרא מעובד ולא חסר לנו כלום ויש עוד ועוד ועוד אוכל. אני זוכר אירוע משפחתי לפני מעל 30 שנה שבו סבתא שלי נגשה לבת הזוג אז של בן דוד שלי, צבתה אותה בעדינות בלחי ואמרה שהיא שמחה שהיא נראית בריאה. היא לא הייתה חולה כמובן. בריאה – הכוונה בריאת בשר. כלומר – שמנמונת. בשהותי בארה"ב בזמן הפלושיפ נגנבתי מהעלות הנמוכה של מעדני חלב מתוקים בהשוואה לעלות של ירקות ופירות טריים למשל. נגנבתי מהאפשרות לריפיל של הקולה במקדונלדס. זה מדליק והבנות שלי עפו על זה. וכן אכלתי - אכלנו במקדונלדס. אבל הכנו את רוב האוכל שלנו בבית. סלטים ומרקים ושניצלים ובולונייז. אצלינו אנחנו סה"כ רזים. אז מה? גנטיקה טובה? אולי. אין צרות וסטרס - בחייאת - אני חי מצרות וסטרס יומי, חסר שינה...
אבל אני -רוצה לשאול שאלה מכיוון אחר. להיות שמן - זו קורבנות? כי אם זו לא בחירה - זה אין ברירה. אז כל שמן הוא קורבן. לא שולט על מה שקורה אתו בחיים. ובאמת כל שמן הוא קורבן? כל מי ששמן – או שמנה – סוחבים איתם סטרס מהעבר? לכולם יש מחלות שגורמות לעליה במשקל? לכולם יש גנטיקה מחורבנת? אני בספק. אני מכיר שמנים שממש טוב להם. עם החיים, עם עצמם...
נחזור לרפואה רגע – ולאורתופדיה בפרט. יש את הנושא של גורמי סיכון. ויש מחלות ובעיות שעודף משקל הוא גורם סיכון שלהן. יש מסע פרסום גדול לגבי BMI – שזה היחס בין משקל לגובה בריבוע – שצריך להיות מתחת ל 25. פעם שאלו בהרצאה באיזה כנס רפואת ספורט האם בנאדם עם BMI 30 יכול להיות ספורטאי. כמובן שזה העלה תהיות ואז אמרו שהגובה שלו זה 210 עם אחוזי שומן של 10% - ודיברו על שאקיל אוניל (וסליחה עם טעיתי בגובה). יש יותר מגורם אחד להסתכל עליו. גם אחוזי השומן גבוהים. אחוז מחלות הלב ויתר לחץ דם בקרב שמנים גבוה משמעותית מאשר בקרב רזים. זה גורם סיכון. אבל האם רזים. וספורטאים זה תמיד בריאים? רק השבוע התפרסם על שני איירונמנים שנפטרו במהלך שלב השחיה באיירונמן בדרום אפריקה. מפחיד אותי כזה זה מה שאני רוצה לעשות.
אז מה נכון? אני חושב שהדבר הנכון הוא אחריות ושליטה. להיות שמן זו החלטה. גם גם לא להחליט – זה להחליט. כי גם להחליט שאני לא מפסיק לאכול בורקסים או כל מזון משמין אחר – זו החלטה. וגם להחליט לרוץ 4 פעמים בשבוע – זו החלטה. משיחות שלי עם אנשים שיש להם עודף משקל ושזה מפריע להם - הגישה שלהם להתמודד עם זה ומה שהם ניסו - היא לא טובה להם. במטופלים שלי שעודף המשקל מפריע לריפוי – אני מפנה ליעוץ תזונתי ושינוי הרגלי חיים. כי מניסיוני – זה תמיד חלק משינוי הרגלי חיים. ושינוי הרגלי חיים זה עניין של מודעות. מודעות להרגלים לא טובים. ומודעות – היא אחריות . אחריות עצמית.
אז אם אני אסכם את זה : לדעתי , להיות שמן – אם זה לא טוב לך – ואין מחלה אמיתית שגורמת לזה – זה חוסר אחריות. חוסר אחריות עצמית. והפתרון מתחיל בקבלת אחריות עצמית. ומשם הדרכים לטפל בזה רבות שונות מגוונות וטובות.
אז תהיו רזים, או תהיו שמנים – רק תמיד תהיו אחראיים על מה שקורה בחיים שלכם ותהיו מודעים לזה.

18/11/2025

מטופלים שסובלים מקרע ברצועה צולבת חוששים מניתוח. זה ברור . לא תמיד ברור מה המשמעות של ניתוח ואיך זה מייצב את הברך. אז ככה זה נראה - לפני ניתוח, בניתוח ואחרי.

11/10/2025

מיומנו של מנהל מחלקה – של מי היה הרעיון המטומטם הזה?! (זהירות – ארוך!)
הרעיון של חופשת ניתוק הוא לא רעיון מטומטם . הוא רעיון הכרחי. כשכל החיים מתוכננים על דקות, חייבים לעצור רגע ולשנות כיוון. לנשום. דני הדס@ ד"ר הדס דן - המרכז לקרדיולוגיית ספורט מתקדמת ואני חברים כבר כמעט 20 שנה. מילואים. הגבר היחידי שאשתו – ואשתי. – מסכימות שישנו כפיות... בקיצור אחרי כמה שיחות החלטנו על טיול בנים. לא סגור מי העלה את האפשרות – הוא או אני (ראו את הכותרת...) – אבל החלטנו שמטפסים על הקילימנג׳רו. לקח לרעיון חודשיים לחלחל ועוד 3 חודשים לצאת לפועל. צירפנו אלינו את יונתן @ yonatan hammershlag– רופא וחבר כמו אח (מילואים...) ואת סתו@Stav Hadas אחיין של דני. צוות לעניין. דיברנו שצריך להתאמן – אז דיברנו . התאמנו קצת (דני ואני כלומר. סתו ילד סוס בן 25, ויונתן גבר סוס בן 40)... שבוע לפני הטיסה פרץ ליונתן הדיסק. ואחר כבוד ועצב הוא נשאר לחפק מאחור. היתה התרגשות עצומה כשהתחלנו לטפס – 3 חברים ו15(!!) פורטרים , מדריכים, שף(!)... חתיכת פמליה מהסוג שאנחנו לא רגילים. לרוב – כשהולכים ביחד עובדים ביחד. פה סחבו לנו הכל. תכננו לעשות טיפוס של 7 ימים. מספיק זמן להתאקלמות. וחשבנו שהיכולת הפיזית שלנו תהיה מספיק טובה. סה"כ אנחנו רגילים ללכת ברגל, משקלים, ריצות, ספורט... מה זה כבר טיפוס ל 5985 מ׳? אז זהו – שזלזלנו בענק וההר – הראה לנו יפה מאוד מאיפה משתינה הג׳ירפה. הטיפוס היה קשה, בלילה – ברגע שירדה השמש הטמפרטורות ירדו ל 0. היה קר, היה קשה. אבל דאגו לנו וזה עזר להעביר את הקושי. כשעלתה השמש הלכנו בקצב איטי (פולה פולה) בנופים עוצרי נשימה. אבל המאמץ התחיל לתת אותות. דני התחיל להרגיש לא טוב, חום ונזלת. אני. – סתם נזלת. גם סתו. אבל הי – לא הגענו לכאן כדי לוותר נכון? בלילה האחרון התחלנו הליכה ב 12:30 לפיסגה. 20- מעלות בחוץ, רוח ודני. – שמרגיש ממש לא טוב. אחרי בערך שעה וחצי דני נשפך וירד חזרה למחנה (4500 מ׳ כן?) עם המדריך. החלטנו יחד – סתו ואני המשכנו לפסגה. היה קשוח, איטי, קר למות, הידיים קופאות, קפאו לי המים בשלוקר, הראש מדקלם משפטי השראה ועוד דבר – תכננו לעשות טקס לזכר חללי הגדוד שלנו. לא היה ספק שאנחנו מגיעים לשם. לקח 6 שעות וחצי של טיפוס קשה ממש. והגענו לפסגה. כשעלתה השמש סביב 6 ורבע בבוקר הכל הפך להיות קצת יותר קל. בעיקר כי יש אור וטיפה יותר חם. כשהגענו לפסגה הייתי כל כך מותש שהיה לי קשה להתרגש. עשינו טקס קצר לחללים, הסתכלנו מסביב. נהנינו מלהיות לרגע האנשים הכי גבוהים באפריקה – והתחלנו לרדת. והירידה היתה קשוחה לא פחות. על פסגת הקילימנג׳רו יש 11% חמצן באויר. קשה לנשום. 300 מ׳ למטה אין הבדל גדול . קשה לנשום , הגוף כואב... עצרנו לרגע וביקשנו להתעדכן במצב של דני. התשובה היתה שהמצב שלו לא טוב והוא לא יכול להגיע לדבר בטלפון. ואז הסתובב לי משהו בראש. וזה נשמע לי ממש לא טוב. אמרתי למדריך שיתאם מסוק פינוי (עכשיו!) ואם דני מסרב שיגיד לו שזו החלטה שלי. עד המחנה היה בערך 1200 מטר. הפרש גובה - לא מרחק... עניין של שעתיים ירידה. אחד הסבלים הצטרף אלי – ויחד טסנו למטה. לדעתי – לקח לנו שעה ורבע בלי עצירות. בשלב הזה לא כאב לי כלום. הייתי צריך להגיע לדני. הגעתי לדני שנראה רע באמת. מדידה מהירה של רוויון החמצן הראתה 70. תקין זה מעל 92. לא טוב. קושי בנשימה בשכיבה על הגב – בצקת ריאות של מחלת גבהים... (ואני אורתופד בכלל...) הוצאתי מהתיק את הפק״ל רופא שהבאתי (לא סתם התיק שלי היה הכי כבד. בגלל זה ובגלל שהבאתי יותר מדי בגדים. למדתי) . הכנסתי לו עירוי (סתו, חובש במד״א הכין ודאג לציוד), נתנו לו חמצן, ישבנו על המדריכים שיביאו כבר את המסוק... החמצן שיפר את דני מאוד והוא חזר לעצמו. כשהחלטנו שהוא מאוזן הלכנו ברגל בערך קילומטר למנחת . ושם חיכינו עוד חצי שעה בגלל עננים. החמצן בבלון נגמר (יש בלון אחד למשלחת...) ודני שוב התחיל להדרדר. ואז הגיע המסוק – סוג של מסוק טיולים עם בלוני חמצן. אחד היה על הטייס (שאלוהים יעזור לנו) העמסנו את דני, את הציוד שלנו וירדנו למטה בטיסה. עכשיו – היות שזו בעיה של גובה. – ברגע שירדנו למטה – הכל חלף במהירות ואיך שנחתנו דני הרגיש הרבה יותר טוב גם בלי חמצן. הביאו אותנו למרפאה שנראית כמו חדר אחות בקיבוץ אבל נחשב מרפאת המטיילים הטובה ביותר סביב הקילימנג׳רו. עוד קצת בדיקות, שיחות, צילום חזה – ושוחררנו הביתה, לאכול סופסוף ולנסיעה של 3 שעות חזרה למלון. דני התותח חזר לעצמו. אבל למדנו את הלקח שלנו. זלזלנו במה שלא הבנו. וחטפנו לפרצוף. היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ומה שנשאר – זו חוויה לספר לילדים ולנכדים, וחברות שאין כמוה בעולם. מה שכן מוזר – כרגע - דני פחות בקטע של לטפס על עוד הרים...

11/10/2025

לאט חוזרים לשגרה - ולשמחתי אחרי שנתיים נוראיות - סוףסוף חדשות טובות. החטופים חוזרים!

23/09/2025

ריצה ראש השנה - סופסוף. כל יום להיות אחוז אחד טוב יותר.

29/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: שמרנות או חדשנות- מה זאת אומנות?

אנחנו מקדישים את ימי שלישי בבוקר לישיבת בוקר אקדמית. כל בוקר שלישי ב 6 המתמחים והרופאים הבכירים ועוברים על מאמר שנשלח למתמחים ולבכירים מראש. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים, עוד מתקופת המנהל הקודם ד״ר רותם וכעת בתקופתי. הרעיון הגיע – איך לא – ממפגשי יום שלישי בבוקר של פרופ׳ הלפרין. ללמוד ללמוד וללמד.
השבוע ניהלנו דיון על מאמר מעניין מ8.23 עם הכותרת : מה הגישות העדכניות לטיפול במטופל עם פריקת כתף טראומתית ראשונה? פריקת כתף - למי שפחות בעניין של חיים אורתופדיה – היא מצב שבו מפרק הכתף – בין הזרוע ועצם השכמה – יוצא מהמקום. ברוב המקרים מדובר בפריקה בגלל טראומה – נפילה, חבלה , תאונת דרכים, תאונת ספורט... מה שתרצו. מיעוט המקרים הם פריקה ללא חבלה. אבל זה לא הנושא. הגישה לטיפול בפריקת כתף משתנה בתנועה לאורך השנים. ועדיין הדיון הגדול הוא בין שתי אסכולות – שמרנית וניתוחית. כלומר – במה להתחיל. ברור שיש מקרים שהפתרון הוא ניתוחי באופן ברור. אבל לא באלה דן המאמר כי עליהם אין מחלוקת. והם הקבוצה הקטנה יותר. או אולי... אין דבר כזה ברור? ועל הכל יש מחלוקת? בעיניי – זה מרתק בכמה רמות. החיים המקצועיים הרבה יותר מעניינים. ואת המתמחים (וגם אותי) זה מחייב ללמוד להבין ולחשוב. כשאני הייתי מתמחה, לימד אותי מורי ורבי ד״ר פרי (שקורא לדעתי את הפוסט הזה...) שאחרי פריקה ראשונה יש לקבע את הכתף 6 שבועות לפני שמתחילים שיקום. ככה נהגתי כל ההתמחות. ואז הגעתי לפלושיפ וראיתי דברים אחרים לגמרי. ואימצתי אותם. אז מה ? פרי טועה? לא! יש גישות שמרניות יותר ופחות. או ההתייחסות לגודל שבר דחיסה מסוים שמלווה את רוב פריקות הכתף. ב14 שנה שאני מומחה בתחום הייתה התפתחות משמעותית בהתייחסות. מהערכת גודל, להערכת גודל ויחס בין העצמות... והיום, יש כבר גישה שמדברת על ״נטיה לפריקה״ גם אם היחסים אינם חד משמעית פתולוגיים. גם סוג הניתוח הוא בר דיון. תיקון של הלברום? תיקון לברום ומילוי שבר? העברת עצם? מה אומרת האסכולה הצרפתית? והאמריקאית? אני אעצור כאן כדי לא לשעמם מדי – אבל יש כל כך הרבה לדון. וזה מה שיפה. העולם הוא לעיתים כמו מטוטלת – כמה שנים יש נטיה לטיפול אחד – ואז המטוטלת נעה לכיוון אחר – ושוב חוזרת... ומה שיפה זה שעל כל גישה יש המון מאמרים, חלקם סתמיים, חלקם עשויים מצויין ויש קושי להתווכח עם התוצאות שלהם. והתפקיד שלנו כרופאים זה להכיר את החומר, ללמוד ולהבין אותו ולהציג אותו למטופלים. ברור שלכל רופא – וגם לי – יש גישה שונה לחיים שמתאימה לו והוא מרגיש איתה נוח. כל עוד זו גישה שיש לה גיבוי אקדמי - מצויין. מצד שני – למטופל גם יש גישה לחיים שלו. וגם הוא רוצה להחליט אם מתאים לו להשקיע 3 חודשים זמן שיקום או להתקדם עכשיו לניתוח ולקחת בחשבון גם את הסיכונים שלו? זה דיון. והמצב הרבה יותר מורכב בספורטאי עילית ששם יש גם את הנושא של זמן, מיקום בטבלה, תחרויות קרובות, שכר... אז מה השורה התחתונה? שמרנות? חדשנות? אומנות! אומנות זה להכיר טוב את החומר, להציג בצורה ברורה עת המצב ואת אפשרויות הטיפול – שמרני , חדשני, ניתוחי – מה שטוב, לתת למטופל לשאול את כל מה שהוא רוצה ולגבש איתו ביחד תכנית טיפול. ואומנות פלוס היא גם לבצע את זה בצורה הטובה ביותר ולהשיג את כל המטרות שלו. (ואם אתה לא עושה את זה – להפנות אותו לאומן שכן יודע לעשות את זה)... ואת זה – אני מקווה מאוד שהמתמחים לוקחים מאיתנו - יחד עם הלימוד של החומר עצמו – כל יום שלישי בבוקר, וכל יום עבודה ביחד בכלל.

בתמונה – בילוי של שישי בבוקר... החלפת מפרק כתף בגלל שבר מרוסק.

22/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: איך נהייתי אורתופד ספורט?

יש אנשים שמגיעים למקצוע הרפואה בטעות. יש כאלה של דרך פציעה או חוויה כואבת ששינתה להם את החיים. אני לא . כלומר גם. אבל לא רק.
אני יודע שאני רוצה להיות רופא בערך מגיל 8. בבניין שגרתי בו , היה לי שכן שהיה רופא עיניים. היינו ביחסי שכנות מצוינים ותמיד ראיתי בו דמות ללמוד ממנה. למדתי ממנו את התכונה שהוא רופא. הוא ידע זאת וחיבר אותי למקצוע . מאז בניתי את מסלול החיים שלי בהשקה לתחום הזה, דרך התנדבות במד"א מגיל 15 ועד הצבא (וקצת תוך כדי צבא) ועבודה במד"א אחרי הצבא, שירות בתור חובש קרבי וחובש גדודי , במלחמה של 3 בחינות פסיכומטרי עד שהשגתי את הציון שאפשר לי להתקבל ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון. אבל איך הגעתי להיות אורתופד ספורט? זה סיפור אחר לגמרי.
התחלתי את בית ספר לרפואה כשאני רוצה להיות נוירוכירורג. היכולת לגעת במוח ומערכת העצבים , לתקן ולשפר תפקוד לאנשים קסמה לי מאוד. גם החשיפה לטכנולוגיה והשליטה המוטורית... נושא להרבה שיחות פסיכולוג אולי. תמיד עסקתי בספורט בצורה מסודרת, אבל בבאר שבע התחלתי לעסוק בטריאתלון. בשנתיים הראשונות הייתי מאוד בוסרי, התאמנתי לבד, ברמה שידעתי ויכולתי להרשות לעצמי והתחלתי להתחרות. בשביל הכיף – ובשביל שתהיה לזה מטרה. וכמובן – עשיתי טעויות של טירונים. אחרי תחרות דואתלון הרצליה בשנת 1997, שעשיתי אותה מאוד לא מוכן ומאוד לא מאוזן, פיתחתי דלקת בבורסה של הירך – שנקראת בורסיטיס טרוכנטרית. זה כאב לי מאוד ותסכל אותי מאוד. הלכתי לרופא המשפחה שלי בבאר שבע ד״ר יוסי פולצ׳ק Polachek(התותח והמקסים. עד היום אני זוכר אותו ) שבדק אותי ואמר לי שיש לי בורסיטיס טרוכנטרית, אבל הוא לא רוצה לפספס אז שאעשה צילום ואפנה לאורתופד. היום אני שמח שיש לי הפניות מסודרות כאלה. עשיתי צילום והלכתי לאורתופד בקופה. נכנסתי, הוא בדק אותי בזריזות, הסתכל על הצילום (שהיה תקין כמובן) ואמר לי שרופא המשפחה שלי צודק. שאלתי – אוקי, מה לעשות? והוא ענה לי ״תפסיק לרוץ!״ . זה נשמע לי מאוד לא סביר. עניתי ״ואם היה לי אסטמה ? היית אומר לי להפסיק לנשום כדי שלא יהיו התקפים?!״ הוא ענה לי ״תקשיב חביבי – אתה לא רוצה שזה יכאב לך – תפסיק לרוץ ותפסיק לעשות ספורט״. הייתי בשוק. המאה ה 20, אוטוטו 21, מספר הספורטאים הולך וגדל... וזה מה שהוא אומר לי?! לא יכול להיות. שם, עצבני על המדרגות של קופת חולים כללית בבאר שבע, החלטתי שאני הולך לשנות את זה. ואיך יכול סטודנט שנה ב׳ לשנות את זה? קודם כל להחליט על עצמו. נחתי שבוע, הכאב עבר, חזרתי לאט, התחלתי להתאמן עם קבוצה (היידה מכבי באר שבע טריאתלון!!! קבוצה של סטודנטים לפיזיותרפיה וסטודנט לרפואה...הדפוס מוכר...)התחלתי לקרוא ללמוד על טריאתלון, אימונים, התחלתי להתאמן עם קבוצה נוספת בסופ״שים (היידה כפר המכביה!) והתמקצעתי. בפן המקצועי - החלטתי להיות אורתופד ספורט ורופא ספורט. את כל הסבבים האלקטיבים שלי עשיתי במחלקה אורתופדית עם התמקצעות באורתופדית ספורט, סיימתי את התכנית לרפואת ספורט ושיקום באוניברסיטת תל אביב... שיניתי כיוון. ובמקביל כמובן המשכתי להתאמן ולהתחרות. לא הייתי כוכב פודיומים אף פעם אבל נהנתי מכל תחרות ואפילו יש לי שני גביעי קבוצת גיל... שורה תחתונה – בשיחות עם הילדים שלי על העתיד הם אומרים לי שלא כל אחד כמוני – יודע מגיל 8 מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. וזה נכון. אבל הנקודה היא – שכמבינים מה היעוד ומה הכיוון – צריך ללכת עליו בכל הכוח. לי - זה עבד.
בתמונה - חינוך לספורט מגיל צעיר...

18/08/2025

רומלו לוקאקו נפגע בירך במשחק הידידות בין נאפולי ואולימפיאקוס. על פי הדיווח ב bein sports, לוקאקו סובל ממתיחה בדרגה גבוהה של הרקטוס פמוריס. לפי הדיווחים לוקאקו יעדר כ 3 חודשים והאופציה לניתוח אפילו נזרקה לאוויר.
אז מה משמעות הפציעה ואיך מטפלים בה?
ככל הנראה מדובר בקרע בשריר. בתוך שרירי הירך יש מספר שרירים המחברים שני מפרקים. - למשל הרקטוס פמוריס הקדמי , ושרירי הירך האחורית. שרירים אלה מועדים מאוד לקרעים כיוון שאמורים לייצב שני מפרקים בכיווני תנועה שונים.במקרים אלה יש פגיעה בשלמות סיבי השריר. פגיעה דרגה 1 היא דרגה נמוכה , מתיחה של סיבי השריר או קרע של סיבים בודדים, דרגה 2 - פגיעה משמעותית יותר עם קרע של חלק מסיבי השריר ודרגה 3. - קרע מלא. היות ששריר לא יודע באמת להחלים אלא ליצור צלקת , המטרה בריפוי ובשיקום היא לוודא שהצלקת במיקום נכון שלא מפריע ושסיבי השריר סביב לוקחים על עצמם קצת יותר במקום הסיבים שנקרעו. הטיפול בקרעים בשרירים הוא מנוחה קצרה להקלת כאבים והתחלת שיקום מהיר כדי לכוון את כיוון הצלקת. בקרעים גדולים יש מקום לטיפול מהיר ב PRP (פלזמה עשירה בטסיות) כדי לנסות ולהגדיל את תאי הבסיס והחלבונים הרלוונטיים לדחוף לתהליך הצטלקות. קרעים מלאים הם קשים יותר וטיפול והתוצאות בהם טובות פחות. אז מתי ניתוח? כמעט אף פעם לא. לעיתים יש פגיעה במעטפת של השריר ואז ניתוח לתיקון המעטפת - פסיה - מסייע לקרוב השוליים של השריר עצמו ולריפוי טוב יותר. במקרים נדירים בקרעים טראומטיים יש צורך לקרב בתפרים את שולי השריר. נדיר ביותר.
הדגש במקרים האלה הוא שיקום שיקום שיקום. אני משוכנע שכבר עכשיו הצוות הרפואי בנאפולי בונה תכנית המתאימה ללוקאקו ומתכנן חזרה למגרש. ומתי זה קורה? בין שבוע בקרעים קטנים ועד 3-4 חודשים בקרעים גדולים. לא פשוט. אבל לוקאקו מקצוען על ואני בטוח שיצא מזה.

17/08/2025

לפעמים ביקור של נער או נערה ספורטאים הוא לא בגלל פציעה. לפעמים זה לסקירה אורתופדית. לענות על שאלות. יש אגודות שעושות זאת בצורה קבועה פעם בשנה. יש כאלה שלא. בפלושיפ שלי עשינו את זה כל שנה לכל קבוצת ספורט בתיכונים שכיסינו. זה חשוב מאוד. חשוב גם לוודא ששאר האספקטים של הספורטאי מקבלים התייחסות. תזונה? שינה? איזון עומס פעילות? חוסן מנטלי? לא פחות חשוב מבעיטה לשער או קליעה לשלוש. אז מדי פעם יש לי כזה שובר שגרה. כשהכל בסדר. וכל מה שאני יכול לעשות זה לעזור שיישאר ככה. לכוון קצת ולהשביע שכשיגיעו לגדולות – לא ישכחו אותי וישלחו תמונת פודיום....
לפעמים - לא צריך לחכות עד הפודיום. כי אני מקבל את זה. ואז אני מחייך לעצמי בשקט. כנראה שאני עושה משהו נכון.

16/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: דוקטור תעשה לי קסם!

יש לי כמה מרפאות בשבוע. אחת בבית החולים ועוד כמה במערכת הפרטית. בכל המרפאות אני רואה מטופלות ומטופלים עם בעיות אורתופדיות מתחום הספורט שבאים אלי כדי שאתן להם פתרון. עד כאן – זה ברור. אבל – אז מתחיל משא ומתן על הטיפול. תרופות – לא צריך, לא לוקח, לא מכניסה כימיקלים לגוף... תבחרו יש עוד. פיזיותרפיה – לא מאמין בזה, אין לי זמן, אין לי משמעת... זריקות – מפחד ממחטים, זה לא תמיד עוזר, זה יקר... ניתוח – חס וחלילה, יש לי חברים שלא הצליח להם.... שק ההסברים - שלא לומר תירוצים – לא נגמר. אז איך אני מטפל באנשים - שלא רוצים טיפול?

הם רוצים טיפול. הם רוצים שאעשה קסם. שאניף איזה מטה קסמים, אגיד איזה לחש בלטינית עתיקה (נניח – הוקוס – מניסקוס – סופראספינאטוס!) והכל יעלם.

ואללה – גם אני הייתי רוצה. רק שאין דבר כזה.

אין דבר כזה כי כל מטופל שונה ולא כל בעיה היא אותה בעיה. ברוב המקרים הבעיה היא כאב. בחלק מהמקרים – הגבלה בטווח התנועה, חסר יציבות, לעיתים זו פגיעה עצבית, גידים קרועים... אורתופדית ספורט זה מקצוע מגוון. בחלק גדול מהמקרים למטופל יש אחריות על המצב שהוא נמצא בו. כדורסלן שמשחק שנה עם הגבלת יישור בברך? יש. רקדנית שרוקדת עם דלקת בגיד אכילס ולא מוכנה לעצור לשניה? ראיתי. רצי מרתון עם דלקת במוצא ההמסטרינגס שיש להם ״עוד תחרות אחת ״ עד למנוחה? נפוץ ביותר.
כולם – רוצים שלא יכאב, שלא יפריע. הרבה – לא רוצים לשלם את המחיר.
למשל:
שחיקת סחוס בברכיים ועודף משקל. בדיון על אפשרויות הטיפול, כשאני מעלה את הנקודה, התירוצים הם רבים . אף אחד לא מצליח, חלק לא מנסים, חלק מנסים ונופלים... אבל זה גורם לעומס על הברכיים וכאבים . לא יכולים. למה? נדיר שאומר לי מטופל. – דוקטור – הבנתי . תעזור לי , תכוון אותי. לא אמרתי שיצליח. אבל הוא רוצה לנסות.
פיזיותרפיה – הגישה דומה . אין לי זמן, לא מאמינה בזה... ואחרי ניתוח תאמיני בזה? ״אחרי ניתוח זה משהו אחר״. לא . זה לא. תמיד יש חוויות לא טובות, תמיד יש כאבים, לעיתים צריך להחליף מטפל (אפשר להחליף גם רופא, ברור) אבל אם יש המלצה ברורה והנחיות – למה לא לטפל? פיזיותרפיה יכולה למנוע ניתוח. לא חבל?
תרופות, זריקות... אותו סיפור.

תראו – אני אומר למטופלים שלי שאם האוטו שלהם מתקלקל הם עוצרים הכל ורצים למוסך. למה לא להתייחס ככה לגוף שלכם? עכשיו – אני לא מוציא את עצמי מהכלל. אני מתייחס לגוף שלי לא אופטימלי. ישן מעט מדי. מצד שני אני מאוד מודע למה שאני אוכל ומקפיד לאכול בריא ככל שאני יכול. אין קסמים בסיפור הזה. אי אפשר להתייחס לעצמכם בצורה מזלזלת ולצפות להצלחות... כולנו – כל אחד – קיבל גוף אחד לסבב הנוכחי שלנו בעולם. אי אפשר להחליף. אם לא נדאג לו – ונטפל בו – הוא לא ישרת אותנו. אני – רק עוזר מהצד למטופלים להשיג את המטרות שלהם. אני לא קוסם. אני מכוון. מי שמשתמש בזה ומשקיע – מחלים וחוזר לתפקוד ברוב המקרים ללא צורך בניתוח. לפעמים בכל זאת צריך ניתוח . מי שלא משקיע – לא יצליח . אין חוכמות. ולצערי – או לשמחתי - גם אין קסמים.
אז מטופלים שלי – קחו אחריות על עצמכם. ותתיחסו לעצמכם בצורה רצינית . זה הבסיס. ועם השאר נסתדר.

בתמונה – אני , הבוקר, אחרי ריצה של 8 ק״מ. חום אימים, אבל אם אני יכול להרשות לעצמי כרגע ריצה אחת בשבוע – זה הכי טוב שלי עכשיו. אז אני עושה לעצמי קסם....

09/08/2025

מיומנו של מנהל מחלקה: מה לעזאזל אני עושה פה?
היום יום שבת 9.8.25 היום זה גם טו באב. השבוע הצטלמתי ודיברתי יפה בטלויזיה על הטיפול שלנו בזיו בפצועים הסורים. זו מעמסה לא קטנה, בלשון המעטה. הפצעים מורכבים מאוד ודורשים התערבות ניתוחית מורכבת. הפצועים עצמם והחוויות שלהם. הממשק עם המשפחות. ועדיין – הם מקבלים את הטיפול הטוב ביותר מהאנשים והצוות הסיעודי הטובים ביותר, במדינה שלחלקם הגדול (אולי לכולם?) היא נחשבה ועדיין נחשבת ארץ אויב. דואגים להם, מטפלים בהם. ולא יכולתי להפסיק לחשוב במקביל על שני דברים. הראשון – והחדש היותר זה העובדה שאת כל הטוב הזה שמקבלים פצועי אויב מארץ אויב ממלחמה שלא בטוח שייכת לנו בכלל, לא מקבלים 50 חטופים שנמקים עכשיו בעזה, שהלוואי ויכולתי לתת להם טיפול ברמה שמקבלים הפצועים הסורים שלנו. בלי קשר לאנושיות בסיסית - זה יושב עמוק בבטן. כל יום, כל שעה. אני חושב שאת ההבדל המהותי הזה בהתייחסות האנושית – אנחנו לא צועקים מספיק. ועכשיו – גם שחררתי לי קצת את הבטן וגם צעקתי את זה קצת.

הנקודה השניה קשורה ל טו באב 2006. בטו באב, 2006 הייתי רופא בפלוגה בגדוד ההנדסה באוגדה מסתערת. בצהרי אותו יום ירה חיזבאללה 2 טילי סאגר לתוך הבית ששהינו בו למנוחת יום. בארוע זה – ארוע דבל – נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 31. וב40 דקות הראשונות של הארוע הייתי הרופא היחידי, עם עוד 4- חובשים , בארוע קטסטרופה – בארץ אויב. כשהאויב באמת מנסה להרוג אותי. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא ״מה לעזאזל אני עושה פה?״ אבל היא עברה אחרי 2-3 שניות והתחלנו לעבוד. בהמשך הצטרף רופא של פלוגה נוספת @ד"ר שמוליק ענבר - מומחה בפוריות גינקולוגיה ומיילדות - וביחד – 2 רופאים ו6-8 חובשים – ניהלנו ארוע רב נפגעים מסיבי, עם 8 הרוגים עם 8 פצועים קשה ו23 פחות קשה. אחרי עיכוב פינוי גדול בוצע פינוי רגלי ובמהלכו נפטר הפצוע בן סלע. ככה סיימנו במאזן רע מאוד של 9 הרוגים. אני, במהלך הארוע עשיתי את מה שידעתי לעשות – לטפל בפצועים. אבל הייתי גם מפקד. והיה איתי רופא נוסף שהיה לוחם אמיץ הרבה יותר ממני בשרותו הצבאי. חילקנו תפקידים וגזרות – כל אחד בתחומים שבהם הוא טוב יותר. ועדיין – האחריות היתה אצלי. בנקודת המנוחה של הפינוי הרגשתי רע מאוד עם עצמי – לא תפקדתי כמו שרציתי, לא ניהלתי... התחושה שלי היתה נוראית בעיני עצמי. ואז – הסתכלתי על החובשים שלי שישבו על טרסה קטנה, והסתכלו בי במבט של ילדים שמסתכלים על אבא – שיגיד מה לעשות עכשיו. זו הנקודה שבה הבנתי את האחריות שלי והפכתי לפחות בעיני עצמי – למפקד. אספתי אותם, התארגנו לחזרה לארץ וגם ללבנון חזרנו אחרי 48 שעות. לא רציתי. פחדתי נורא. אבל הייתי מפקד. והם הלכו אחרי. בשנים שלאחר מכן בנינו ביחד את הצוות הרפואי של הגדוד והפכנו אותו לצוות מצטיין. עד היום. וכבר מתחלפים אנשים מהדור השני... ויחד עם זה אנחנו זוכרים כל שעה, כל יום , כל שנה – את הרוגי ופצועי הגדוד. השבוע – שבוע של אהבה – היה שבוע קשה מאוד עבורנו. אני – ביקרתי את בן ואת ההורים שלו, ד"ר הדס דן - המרכז לקרדיולוגיית ספורט מתקדמתן ושילוב בין דורי בצוות ירדו לאילת לאזכרה של עידן קובי החובש שלנו שנהרג. אנחנו לא שוכחים

וזה מביא אותי לתשובה לשאלה ״מה לעזאזל אני עושה פה?״ כי גם כשאנחנו עובדים בתנאים קשים, בעומסים גדולים, בשגרת היום אנחנו לא שוכחים מה אנחנו עושים פה. מטפלים באנשים שזקוקים לנו. עושים את המיטב. ולא שוכחים לרגע מה קורה מסביב ובגלל – ובזכות מי – אנחנו פה.

ד"ר נועם רשף אורטופד ספורט מנתח

06/12/2025

22/11/2025

18/11/2025

11/10/2025

11/10/2025

23/09/2025

29/08/2025

22/08/2025

18/08/2025

17/08/2025

16/08/2025

09/08/2025

Address

Opening Hours

Telephone

Website

Alerts

Contact The Practice

Shortcuts

Share

Category

Our Story

Monday	09:00 - 13:00
Tuesday	09:00 - 13:00
	16:00 - 21:00
Wednesday	09:00 - 13:00
	16:00 - 19:00
Thursday	09:00 - 13:00
Sunday	09:00 - 13:00
	16:00 - 21:00