05/09/2021
איך יכול להיות שאין לי ציפיות מהשנה הזו ?
שאלתי את עצמי ביום הראשון של שנת הלימודים, כששרר שקט נעים וכל כך מבורך בבית, שקט כזה שמתנגן בסימפוניה נהדרת אחרי החופש הגדול, פיניתי רגע לעצמי לשאול את השאלה ששאלתי את ילדי לקראת השנה החדשה, מה הציפיות שלי מהשנה הזו?.
הופתעתי לגלות, שהתשובה הכי זמינה, זו שקפצה ראשונה ממוחי הקודח, הגיעה דווקא מהקול הציני שבי, זה החצוף, שעולה מן האוב כשאני בייאוש: " מה זה משנה, את יכולה לצפות ולתכנן כאוות נפשך, מחר נבדק במטוש ואחריו בידוד ואז סגר וחוזר חלילה". הקול החצוף הזה הוסיף לעצבן עם מנטרות מדכאות : "ציפיות יש רק לכריות" וגם "אדם מתכנן תכנונים ואלוהים מצחקק ציחקוקים" ועוד שאר פתגמי שפר מחלישים ומורידים.
הסנפתי עוד קצת מהשקט הנדיר נדיר הזה, פתחתי את היומן, הרגשתי את השמחה שמציפה אותי עם החזרה לשגרה בקליניקה, וחשבתי לעצמי שישי סיכוי שאהנה מזה רק לשעות ספורות ואם יתמזל מזלי, אולי אפילו אזכה לכמה ימי חסד של שיגרה מבורכת.
התאמצתי והזמנתי קולות נוספים, אולי יהיו באמתחתם תשובות אחרות עבורי, קיוויתי שהן יביאו איתם מעט יותר אופטימיות. שמעתי אותם בקול ענות חלושה, את הקול הטיפולי והקול האופטימי לוחשים לי בשקט: "לאור חוסר השליטה הצפוי לך בתקופה הקרובה, אולי תנסי לחיות את הרגע, להיות בפשטות ב'כאן ועכשיו' ? "
בחיפושי אחר ברכה לעצמי לקראת השנה הזו החלטתי לאמץ אותם, את הקולות המהוססים הללו. הלוואי שאצליח להיות בהווה, לחיות את היום, את הרגע הזה ממש ולהרגיש מה הוא מביא אתו עבורי.
יש לי עדיין יומן שבועי, כזה מימי הפלמ"ח, עם דפים אמיתיים, אני כותבת בו בעט קדמוני, מציירת בו חיצים וכוכביות ומדגישה בטושים זוהרים, אבל אפילו אותו, כדאי לי בשלב זה, לקחת בגדר המלצה ולצייר בו כל יום מחדש סימן שאלה.
אז השנה הזו, האתגר שלי הוא לחיות בשלום עם האי וודאות, או עם הוודאות שמשהו בטח ישתנה עוד מעט, להתגמש ולהסתגל למה שהחיים מציעים כאן ועכשיו.
הלוואי שתהיה לנו שנה טובה,
כזו שמורכבת מהרבה רגעים מהנים ויפים,
שנצליח לחיות ברגע הזה ממש
ונלמד להתגמש עם השינויים הרבים שקרוב לוודאי נפגוש בדרך.
