15/10/2023
7.10- יום שואה/הולדת
את תאריך יום ההולדת שלי מעתה אף אחד לא ישכח.
הוא יצרב בתודעה הלאומית לדרעון עולם.
באותו יום ארור שמשפחות שלמות נשחטו, מצאתי את עצמי עם בור ענק שנפער לי בלב צריכה להודות ביובש למברכים והמברכות אותי כי חונכתי להיות מנומסת…
מזל שגדלתי בבית בו הרגילו אותי לציין את יום הולדתי בתאריך העברי-כ״ח תשרי, שחל השנה שבוע מאוחר יותר.
וכך מצאתי את עצמי אתמול פותחת את יום הולדתי בטיפול דחוף (בסחרחורת) בקליניקה, ממשיכה למסע הלוויה העצוב והמרגש של סרן עדן נימרי ברחבי מודיעין, המלאה בתושביה המחזיקים דגלים עד בית העלמין הצבאי ומשם מהר דוהרת עם מיטת הטיפולים המתקפלת שלי למלון במעלה החמישה לטפל ולקחת קצת מכאבם של מפוני הדרום.
במהלך השבוע האחרון פתחתי את הקליניקה שלי לתושבי הדרום, לחיילים ולחיילות הזקוקים לטיפול בחינם. פרסמתי במדיה החברתית. מה חשבתי לעצמי? שמשהו יבוא?… החיילים עסוקים בלחימה או פצועים בבתי החולים ותושבי הדרום שרויים באבדון ומתמודדים מול הבלתי אפשרי ולא עוקבים אחרי הפוסטים שלי🤦♀️
הבנתי שאם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד!
לא היה פשוט לפלס את דרכי כדי להקים את קליניקת השדה הקטנה שלי. יומיים של טלפונים- מול פיקוד העורף, אנשי קשר של מערך הבריאות במפונים, בירוקרטיה שלמה… מה כבר רציתי? להתנדב. בכל הכאוס הזה ומרוב יוזמות נהדרות קצת הלכנו פה לאיבוד… מזל שיש לי חברה טובה שניצלה מהתופת בנתיב העשרה שבטלפון אחד חיברה אותי למי שצריך שם במלון 😊.
החוויה לא היתה פשוטה. אנשים שעברו את הקשה מכל ואיבדו את כל מה שקושר אותם לקרקע. חלקם בפוסט טראומה אמיתי, בחלקם המגע משחרר בכי, חלקם שיתפו, סיפרו וחלקם רק רצו הקלה בדמות מגע מכאבם הפיזי. חלקם עם כאב כרוני או פציעות ישנות שבאופן לא מפתיע התעצמו בימים האחרונים. והמכנה המשותף בכל הטיפולים היה שגם הם, אבל בעיקר אני הרגשנו ״אחרים״ אחרי הטיפול והתחבקנו חיבוק חזק ועוטף. לא משהו שאני נוהגת לעשות עם מטופלי בסוף טיפול…
הקלישאה ״באתי לחזק ויצאתי מחוזקת״ בכלל לא רלוונטית כאן. אמרתי להם את זה כשהודו לי- שבשבילי באתי, בכלל לא בשבילם. לא יכולתי להמשיך את שגרת יומי בבית ובעבודה. אמנם המטופלים הרגילים שלי באופן מפתיע הגיעו כמעט כולם, אבל חרה לי שחוץ מלשלוח אוכל וציוד לחיילים כמו כל עם ישראל אני לא יכולה לעזור עם מה שאני הכי יודעת- עם הידיים שלי.
גלשתי לי בבאב אל וואד חזרה הביתה עייפה אך מרוצה. בדרך אמא מתקשרת לומר לי יום הולדת שמח ושבת שלום.
כבר שכחתי שיש לי יום הולדת היום , אבל שבת??? באותו רגע חדרה למוחי ההבנה שהפתגם המפורסם: ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״ עלי הוא נאמר רק בלשון שלילה…
אבא של שבת לא נראה בבית כבר שבוע לטובת המאמץ המלחמתי ואמא של שבת מטיילת לה בעמק ובהר עם מיטה.
מזל שלשכות הסעד והמועצות לשלום הילד עסוקות השבוע עד הגג כי אצלי בבית מידי יום ביומו הילדים תודרכו איך להכנס לבד למרחב המוגן, לנעול אחריהם את דלת הממ״ד, להזין את עצמם ואם אפשר במתותא להכנס מידי פעם לזום כדי להראות את הפרצוף למורה שלא תתקשר אלי בסוף היום עם שאלות מביכות…
שני הגדולים (14 ו-17) שהיו אמונים על שמירת הגזרה השאירו רוב הזמן את הקטנים (12 ו-9) לבד בבית כי התגייסו לאריזות מזון לחיילים, אפיית עוגות, פירוק סוכות למשפחות שאבותיהם גוייסו, השתתפות בלוויות של חיילים בודדים ואפילו בריקוד ושמחה עם חתן וכלה שאינם מכירים. מה אומר להם? שהם לא אחראים ולא סרים להוראותי?…
ובסופו של יום, אם חשבתי לעצמי שאת מתנת יום ההולדת שלי כבר קיבלתי בדמות חיבוק הדדי חם במעלה החמישה, כשהגעתי הביתה ציפתה לי מחווה מרגשת כל כך שאת כל הדמעות שחנקתי במשך היום היא הציפה.
ארבעת המתוקים האלה תקתקו את הבית, תלו כביסה, ניקו וסדרו, בשלו סירים לשבת עם בשר ודגים ומיני מטעמים, חלות (בצורת מגן דוד) ועוגת יומולדת.
השבוע כשהבנתי שאנחנו נכנסים שוב לשגרת הזומים, אמרתי לחברה שלי שבטוח הדור הזה יצא דפוק- כבר שלוש שנים של קורונה, לחימות, חופשים גדולים בלתי נגמרים עם שביתות מורים וגשרי חגים הזויים. כמה כבר יצא להם ללמוד ולייצר מפגש חברתי אמיתי? והנה קבלתי תשובה.
יש לנו ילדים נהדרים. לכולנו.
יש לנו עם נפלא. יש לנו חוסן ויכולת לצמוח מעפר. ואנחנו ננצח.
מהשואה הזו כמו מקודמותיה אנחנו ניוולד מחדש.
מצטטת את יואב לימור מעיתון סופ״ש:
״ב7.10 היה ה״לעולם לא עוד״ המודרני ומתוך הכאוס הזה יקום משהו חדש ובריא יותר.
יש לישראל הזדמנות אדירה לצמוח מתוך השבר הגדול. ההתגייסות הציבורית העצומה השבוע היא ההוכחה שזה אפשרי. בשביל שזה יקרה צריך קודם לנצח ואז להפרד מכל מה שסדק אותה מבפנים״
#עםישראלחי
