05/01/2022
זו לא הלידה הראשונה שלה, אבל הפעם זה אחרת,
היא מספרת לי שהפעם היא מרגישה בעומס
ופחות מצליחה להקדיש זמן ללידה שהולכת ומתקרבת.
והימים חולפים, יש צירים כל הזמן, אבל היא יודעת, זה לא צירים שמקדמים ללידה,
היא לא הרגישה ככה בלידות הקודמות.
ואני מקשיבה לה ומנסה לשמוע את מה שלא נאמר,
את התחושות שעולות מבין השורות.
משהו בה עוד לא מוכן,
לא מסכים שהלידה הזאת תגיע.
אני מזמינה אותה לתת שם לתחושות שעולות,
אומרת לה שמותר להרגיש גם רגשות קשים יותר,
ובעיקר שהפתרון האמתי הוא לתת מקום לתחושות ולרגשות,
לא להתעלם.
לשתינו ברור שהעובדה שהצירים לא מתפתחים ללידה
לא קוראת סתם, יש פה משהו בנפש שמעכב.
ולאט לאט היא נפתחת, מספרת לי על הילד המתבגר,
ועל כמה קשה להם איתו עכשיו.
ואיך הוא מטיח בה , פעם אחרי פעם,
"אם כל כך קשה לכם איתי, למה אתם רוצים עוד ילדים".
ואני בעיקר מנרמלת, מזכירה לה עד כמה היא אמא טובה באמת,
עד כמה אכפת לה מהילדים שלה.
והיא נרגעת, נושמת עמוק יותר,
מזכירה לי שה' לא נותן שפע בלי כלים.
יודעת בודאות, שיהיו לה כוחות לגדל את הילד הזה שעדיין בבטן שלה עכשיו,
וביחד אנחנו מנסות לשחזר איך זה אחרי לידה,
מה היא אוהבת בתקופות האלה,
איזה אנרגיה זה מביא הביתה.
והחיוך שלה מתחיל לעלות, היא נזכרת כמה הילדים מחכים כבר להתחדשות הזאת,
כמה המתבגר שלה נמס כשהוא מחזיק את הקטנציק עליו.
והפגישה שלנו כמעט מסתיימת , אבל היא באנרגיה אחרת עכשיו.
מוכנה לפתוח את היידים לקבל את השפע שעומד להגיע.
מסכימה להיות.
קרה לך פעם לפני לידה, ששיחה משמעותית שינתה את התחושה שלך,
והביאה אותך להרגיש אחרת עם הלידה שהולכת ומתקרבת?
אשמח שתשתפי אותנו בחוויה.
