26/11/2025
הנסיעה ללוויה, בחשכת הליל, בשקט מצמרר, היתה ארוכה ומייגעת.
הרגשתי כל שריר בפנים שלי,
מערכת העיכול שלי זעקה, חשתי בחילה נוראית.
מן הסתם, יצא לי להיות בלוויות, אבל לשמוע זעקות שבר של הורים ואחים שאיבדו את היקר להם מכל, להקשיב למילים הנאמרות על שש וחצי שנים שנגדעו ברגע בודד יצר אצלי שבר עמוק בלב.
הגוף שלי זעק 'הצילו'.
מדהים איך הגוף ישר מגיב.
באותו לילה כמעט ולא ישנתי.
הראש כאב לי כאילו מישהו הולם בו, הגרון נלפת והרגשתי שאני נחנקת.
לא נשמתי.
קמתי ליום עבודה חדש כשאני כאובה ודומעת.
עבדתי כמה שיכולתי, עד שעצרתי לישון כדי לאסוף כוחות למעגל ריפוי שהעברתי.
שעה לפני המעגל, הגוף לא יכל לשאת את הכאב והקאתי.
משהו בי קצת הרפה.
את היום למחרת העברתי במיטה עם כאבים ובחילות.
בדיעבד, לא הקשבתי לעצמי. לא עצרתי ונתתי לעצמי זמן עיבוד ומנוחה.
הגוף דיבר ואני התעלמתי.
אתמול עלינו לקבר הטרי. תלולית אדמה רטובה מהגשם השוטף, כאב עמוק מפלח את הלב, הספדים מלאי כאב על חיים פשוטים ורגילים שלא יהיו עוד ותחינה למצוא את הכוחות להמשיך הלאה.
הסרטון שפרסמתי הוא בדרך לעליה לקבר בתום השבעה
