ענת קדר- פסיכולוגית רפואית, פסיכו-אונקולוגית

  • Home
  • Israel
  • Nir `Etsyon
  • ענת קדר- פסיכולוגית רפואית, פסיכו-אונקולוגית

ענת קדר- פסיכולוגית רפואית, פסיכו-אונקולוגית מסייעת לאנשים החווים משבר עקב התמודדות עם מחלה או פגיע?

15/10/2025

בזמן האחרון אני שומעת על הרבה אנשים סביבי שחווים התקפי חרדה בתקופה הזאת. זה לא מפתיע, הנפש בסטרס גבוה וטלטלה מתמשכת ותמונה אחת של זה היא התקפי חרדה.
החלטתי להסביר לכם קצת מה מרגישים במצב כזה ובעיקר מה עושים, כי יש מה לעשות!

התקף חרדה – מה בעצם קורה שם?

התקף חרדה הוא רגע שבו הגוף והנפש “נבהלים” בבת אחת. פתאום הלב דופק מהר, קשה לנשום, יש סחרחורת או לחץ בחזה, ולעיתים עולה פחד גדול – שמשהו נורא עומד לקרות. התחושה מאוד אמיתית ומפחידה, אבל בעצם הגוף רק מפעיל את מערכת ההגנה שלו, כאילו יש סכנה – גם כשאין כזו באמת.
זה קצת כמו אזעקת אש שנדלקת בטעות – הרעש אמיתי, אבל אין שריפה.

אז למה לא כדאי פשוט “לתת לזה לעבור”?

הרבה אנשים מקווים שהתקפי החרדה ייעלמו מעצמם, אבל ברוב המקרים זה לא באמת קורה. להפך – החשש מההתקף הבא עלול לגרום לגוף להיות דרוך כל הזמן. לפעמים זה מתחיל להשפיע על שינה, על עבודה, על יציאה מהבית או על תחושת הביטחון הכללית.
ככל שמתעלמים מהחרדה, היא עלולה “להתפשט” למקומות נוספים בחיים.
טיפול מאפשר לעצור את המעגל הזה בזמן, לפני שהחרדה הופכת להיות מין “צל קבוע” שמלווה את היומיום.

איך פסיכולוג רפואי יכול לעזור?

פסיכולוג רפואי מתמחה בדיוק במקומות שבהם הגוף והנפש מדברים אחד עם השני. הוא עוזר להבין מה גורם לגוף “להיכנס לכוננות”, ואיך אפשר להרגיע אותו כשזה קורה.
במפגשים לומדים ביחד:
להבין מה הגוף משדר – לדעת מה קורה בזמן התקף ולמה זה לא מסוכן.
כלים להרגעה – נשימות, מיינדפולנס והרגלים קטנים שמחזירים תחושת ביטחון.
שינוי היחס לחרדה – פחות להילחם בה, יותר להכיר אותה ולנהל אותה.
להחזיר שליטה – לזהות מתי זה מתחיל, ולעצור את זה בזמן.
עם הזמן, החרדה מאבדת את הכוח שלה, והגוף לומד שאפשר להרגיש בטוח שוב.

אז אם את.ה מרגיש.ה שהחרדה תופסת יותר מקום ממה שהיית רוצה – את.ה לא לבד, ויש דרך החוצה מזה.
אפשר ללמוד להקשיב לגוף, להרגיע אותו, ולהחזיר לעצמך תחושת שקט ושליטה.
מזמינה אותך לכתוב לי בפרטי אם את.ה מזדהה עם מה שכתבתי, וגם אם לא אני אישית אוכל לעזור, בטוח אוכל להמליץ על מי שכן.

שמרו על הנפש שלכם, דווקא עכשיו ❤️

20/11/2024

מה מחיר ההימנעות מלהיות במצבים שגורמים לנו מתח?

נתחיל בעובדה הראשונה והמשמעותית, שהמוח שלנו בנוי מרשת אסוציאציות. בנוסף, מה שאנחנו נמנעים ממנו, המוח מפרש אותו אוטומטית כמסוכן לנו. אז אם הדבר שאנחנו נמנעים ממנו מסוכן לנו, גם כל מה שקשור אליו מסוכן. בלי שנשים לב אנחנו נמנעים מעוד ועוד דברים והחיים שלנו הולכים ומצטמצמים.

דבר שני, ככל שנימנע מיותר דברים שמלחיצים אותנו, ככה רמת החרדה הכללית שלנו תהיה גבוהה יותר. הגיוני, לא? ואז גם מדברים שאנחנו לא נמנעים, נרגיש מתח גבוה יותר ביחס אליהם.

והדבר האחרון, אם עוד לא שכנעתי אתכם עד פה- הימנעות גורמת לפגיעה בתחושת המסוגלות והדימוי העצמי, וכך גם הביטחון שלנו בעצמנו יורד. כי אנחנו לא מצליחים להתמודד עם מה שקשה לנו ואנחנו בעצם נמנעים ממנו.

אז אם השתכנעתם שכדאי להפסיק להימנע, איך מתחילים לחשוף את עצמנו חזרה לדברים מהם נמנענו?
יש דרך נכונה לעשות את זה. אפרט על זה בפוסט הבא.
בינתיים כמעט סופ"ש רגוע לכולם 🪻

05/11/2024

אז רגע לפני מחיר ההימנעות...
חשוב לי להגיד עוד משהו שכדאי לקחת בחשבון-

מה קורה בדרך כלל כשאנחנו נבהלים מתחושות גופניות שקורות לנו?
נכון, הולכים לרופא.
הרופא, שלא רוצה לקחת צ'אנסים, מפנה לבדיקות רפואיות, שבגלל שהמקור הוא חרדה ואין סכנה גופנית, הבדיקות האלה לא מוצאות כלום.
אבל מה שקורה לנו הוא שברגע שהתחלנו להתעסק עם בדיקות רפואיות, אנחנו עלולים להיכנס ללופ אינסופי של חרדות בריאות.
כי אולי יש בדיקה שהרופא לא שלח אותנו אליה ויש משהו מסוכן שלא גילו?
כי אולי היום אין כלום אבל בעוד שבוע יתפתח משהו?
ואז חוזרים שוב לרופא, לעוד בדיקות שעצם העיסוק איתן מעלה מאוד את רמת החרדה.
ואז קיבלנו 2 "מתנות"- בנוסף לחרדה המקורית שיצרה את התסמינים הגופניים האלה, פיתחנו גם חרדת בריאות.

אז תשאלו- לא לבדוק אצל הרופא? ואם זה בכל זאת לא חרדה?
אז אני כותבת את זה כדי להעלות את המודעות לזה שיש גם מצב כזה ששווה להיות מודעים אליו.
אז בפעם הבאה שאתם מוטרדים מתסמין פיזי כזה או אחר, תשאלו את עצמכם-
מתי הוא מופיע? האם אני נמצא במתח גבוה מהרגיל בתקופה האחרונה?
שווה תמיד להתייעץ עם רופא בנושא, אבל לשתף אותו גם בפן הנפשי בחייכם. ככה הוא יקבל תמונה שלמה יותר ויוכל אולי גם להציל אתכם ממצבים נפשיים לא רצויים.

30/10/2024

הרבה חושבים בטעות שכל מתח נפשי מזיק לבריאות הפיזית.
האמת היא אחרת לגמרי.
מצב נורמלי של תחושות רגשיות הוא מצב בו יש תנועה- למטה-למעלה, כמו גל ~.
אנחנו נלחצים ממשהו שקורה לנו, המתח עולה, כשהמצב המלחיץ עובר המתח יורד וכן הלאה.
זאת תנועה טבעית ורצויה.
המתח המזיק לנו הוא מתח שנמצא ברמה גבוהה באופן *קבוע*. מתח שעולה ויורד אבל תמיד נשאר ברף הגבוה.
מתח כזה הוא זה שעלול להיות לא בריא עבורנו פיזית.
אבללל חשוב מאוד מאוד לזכור- שבמצב תנועה נורמלי וטבעי- כשהמתח עולה הגוף מגיב גם, אבל הוא מגיב באופן מיידי בתגובות של חרדה.
הדופק עולה, יש הזעה, סחרחורות, כאבי בטן וכו. כשהגורם המלחיץ עובר, התחושות הפיזיות נעלמות. התגובות הללו הן לא מסוכנות לנו כלל! הן רק מאוד לא נעימות...
רבים מאיתנו מבלבלים בין התגובות האלה שהן נורמליות לגמרי לבין מצבים בריאותיים מסוכנים.
ואז מה קורה? אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להימנע ממצבים שנהיה בהם במתח גבוה.
והמחיר שאנחנו נשלם על זה גבוה הרבה יותר מהתחושה הלא נעימה של המתח עצמו.

למה? בפוסט הבא. 🫶

17/08/2024

וואו המון זמן לא כתבתי. שנה ליתר דיוק.
כנראה שלא סתם נוצר נתק כזה ביני לבין הדף הזה. נוצרו נתקים ביני לבין המון ייצוגים של החיים שלי כמו שהכרתי אותם.
אני מאמינה שאין מי שחי במדינה הזאת ולא עבר וואחד טלטלה מאז השביעי באוקטובר.
אני אישית עברתי כמה, שלקחו כמה חודשים כדי להעלות אותם על דף ובדיוק שנה כדי להעלות אותם לפה.
בשמיני באוקטובר יצאנו מהבית שלנו בבצת ויותר לא חזרנו אליו. במשך חודשים ארוכים לא הסכמתי לקבל מטופלים חדשים למעוננו החדש בחוף הכרמל כי לא הסכמתי לוותר על הבית בבצת. להתחיל כאן טיפולים חדשים הצטייר בעיניי כמו השלמה עם האובדן.
לקח כמעט שנה כדי שתתגבש אצלי ההבנה שאנחנו כאן. לא יודעת אם לתמיד, המציאות הישראלית כאוטית מדי בשביל לעשות החלטות קבועות.
עד עכשיו טיפלתי במי שעבר איתי ביחד מהקליניקה בבצת , מרחוק או מקרוב,
וכעת החלטתי להתחיל לטפל באנשים מסביבת חיפה-חוף הכרמל שזקוקים לעזרה שיש ביכולתי לתת.
אז מי מוזמן לפנות אליי?
מבוגרים שמתמודדים עם חרדה, דיכאון, קשיי תפקוד, משברי חיים.
אנשים שמתמודדים עם מצב פיזי כמו מחלה (שלהם או של בן משפחה) או פציעה, אשר מרגישים שמתקשים וזקוקים לעזרה.

אני מטפלת בקליניקה בקיבוץ בחוף הכרמל-
10 דקות דרומית לחיפה.

ימים טובים לכולנו, הלוואי 🙏
ענת

27/07/2023

חשבתי מה אני יכולה להוסיף על המצב המייאש שכל מי שחי כאן מרגיש בימים האחרונים (או רבים מאיתנו לפחות).
הייאוש הוא קודם כל מהמאבקים, הכעסים, ההסתות, הפיצולים... השאר, נתון לעמדה אישית.
תחושת חוסר האונים גדולה. ואיתה דאגות לגבי העתיד לבוא.

במצב כזה, כדאי לדעת שיש 2 אסטרטגיות התמודדות שמסייעות לנו להתמודד עם בעיה-

האחת, נקראת "אסטרטגיה ממוקדת בעיה"-
למשל במצב הנוכחי, נוכל לחשוב מה נוכל לעשות כדי לשנות את הבעיה עצמה. למשל לצאת להפגין, לבטא את המחאה דרך שייכות לארגונים...
ואולי עוד כמה דברים, לא עולה לי עכשיו.
דרך ההתמודדות השניה, נקראת "אסטרטגיה ממוקדת רגש"- במצבים בהם אנחנו מוצאים את עצמנו בלב מצב שאנחנו מרגישים שאין לנו מספיק יכולת לשנות *אותו*, אנחנו יכולים לשנות את ה*רגש* שאנחנו מרגישים כלפי זה.
ופה יש לנו הרבה כלים שיכולים לעזור, כל אחד יבחר את שלו. אכתוב כאן כלי אחד, ואם תסמנו לי שמעניין אתכם לשמוע עוד, אכתוב עוד פוסטים עם כלים נוספים.

אז הכלי הראשון להתמודדות עם רגש לא נעים-
***התמקדות במשהו שקורה עכשיו***

ברגע הזה ממש, תנסו להסב את תשומת לבכם לרעש שנמצא כרגע סביבכם.
מה אתם שומעים?
רעש של מזגן, מכוניות נוסעות, מישהו הולך, ואולי רעשים קטנים קטנים נוספים?

סמנו לעצמכם מה אתם שומעים, ותכתבו לי אם ההרגשה שלכם השתנתה אחרי התרגיל🙂

11/02/2023

בשנים האחרונות יצא לי ללוות לא מעט אנשים בהם טיפלתי, אל מותם.
אני זוכרת את עצמי, סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה, במסדרונות המחלקה האונקולוגית ברמב"ם, שם הצעתי את עזרתי לאישה צעירה במצב סופני.
היא שאלה אותי אם אני יכולה לרפא את המחלה שלה, בלב כבד עניתי שלא.
"אז איך את כבר יכולה לעזור לי?" היא שאלה.
האמת היא שבזמנים כאלה שהמוות מאיים כמו חרב מרחפת מעל הראש, למדתי שהיכולת להקל בראש ובראשונה קשורה ב-קשר.
אל מול אימת המוות היכולת להיות בקשר קרוב עם אדם אחר שיכול להיות נוכח ולהכיל את המחשבות המפחידות, הרגשות הקשים, הגוף המתפרק, מבלי להיבהל ולהתרחק, הוא לב ליבו של ההקלה בסבל.
מי שנמצא במצב הזה מרגיש שכל מי שסובב אותו מתרחק או מוצף מדי מהפחד והתחושות הקשות שלו עצמו.
ואז יש הרבה לבד. לבד מצמית.
אני יודעת גם שאפילו במצב כזה יש תקווה. אצל כל אחד היא אחרת. תקווה לא לסבול מכאב, תקווה שהמשפחה תחזיק מעמד ותישאר מאוחדת ועוד.
עם בניית הקשר, אפשר לחשוב ביחד איך נשארים בחיים עם הידיעה שהם הולכים ונעלמים, ועם כמה שפחות סבל נפשי.
אפשר וחשוב לעזור לבני המשפחה, שנשארים בחיים, להצליח להיפרד בצורה הכי נכונה לכל אחד מהם ואיך ממשיכים לחיות אחרי אובדן מכאיב כל כך.

המקצוע שלי מעמת אותי עם הנוכחות המתמדת של החיים והמוות. לפעמים זה קשה מאוד, ולרוב זאת העבודה הכי משמעותי שאני מכירה.

**בית לנפש**מכירים את מי שאומרים שבית הוא רק 4 קירות?אף פעם לא התחברתי לאמירה הזאת. תמיד ידעתי שהבית הפיזי הוא ההיבט הקו...
13/08/2022

**בית לנפש**
מכירים את מי שאומרים שבית הוא רק 4 קירות?
אף פעם לא התחברתי לאמירה הזאת.
תמיד ידעתי שהבית הפיזי הוא ההיבט הקונקרטי של הבית הנפשי.
הוא מכיל בתוכו את הצרכים, הרצונות, הפנטזיות, האכזבות...
בשנה האחרונה בנינו לעצמנו בית, והתהליך הנפשי שעברתי עם צמיחת הקירות לא מבייש תהליך טיפולי של ממש.
"אז מה הייתם רוצים שיהיה בבית שלכם?"
שאלה אותנו האדריכלית בפתח התכנון.
ומכאן, מצאתי את עצמי בוחשת בבית הפנימי שלי בניסיון להבין מה יש כרגע ומה הייתי רוצה שיהיה.
ומכאן החל תהליך התרגום-
הייתי רוצה שנהיה משפחה שיכולה להתקבץ ביחד ולשתף אחד את השני בכל מה שעברנו באותו יום, הייתי רוצה להצליח לכתוב את מה שעובר בפנים,
הייתי רוצה להרגיש חופש- בלי מכשולים וחוצצים.
וגם לבטא יותר את האהבה שלי לאפייה,
ולייצר שקט חיצוני שייתן קונטרה לרעש שתוקף לעתים מבפנים.
הייתי רוצה בית שיצליח לבטא את מי שאני היום ואת מי שאני שואפת להיות.

אוסף של חוויות רגשיות מכל הצבעים יצרו את הבית שלנו. ואיזה מסע מדהים זה היה.

פוסט-טראומה-קורונהחברה תפסה אותי על השביל בקיבוץ  ובמבט מודאג שאלה אותי- "תגידי, זה נורמלי שגם אחרי שכביכול נגמרה הקורונ...
16/05/2022

פוסט-טראומה-קורונה

חברה תפסה אותי על השביל בקיבוץ ובמבט מודאג שאלה אותי- "תגידי, זה נורמלי שגם אחרי שכביכול נגמרה הקורונה, אני עדיין נמנעת ככל האפשר להיות במקומות המוניים ומתרחקת מאנשים באופן כללי?"

לצערנו, במשך שנתיים (!) אנשי מקצוע שאמונים על הבריאות שלנו, רופאים בכירים למיניהם, טפטפו באופן עקבי וברור את הסיכונים שבלהיות ליד אנשים- ("שמירת מרחק!") בני אדם הם מסוכנים זה לזה, הוירוס מסוכן לנו ומסכן מאוד את היקרים לנו ועוד ועוד.
חיינו בפחד מתמיד- מהוירוס ומבני אדם.
החרדה הפכה להיות מנת חלקנו יום יום, חיינו במצב של דריכות, מלחמת הישרדות. חרקנו שיניים, תלשנו שיער (של עצמנו וכמובן של בן/בת הזוג וילדינו שאיתנו בבידוד), כעסנו, בכינו, וחיכינו כל הזמן הזה ליום שכל זה ייגמר.
והנה- מבשרים לנו ש מ-ע-כ-ש-י-ו אפשר להוריד את המסיכות, להתקרב שוב לאנשים ולהפסיק לפחד מהקורונה! יאיי!!

אממה, שכחו לעדכן מקום קטן וחשוב במוח שלנו, שאחראי לאגור זכרונות של סיטואציות מסוכנות לנו ו- להזהיר אותנו כשהוא מזהה שאנחנו נתקלים שוב בסיטואציה דומה.
בזמן הקורונה, הוא דאג להזהיר אותנו מפני סכנות (אנשים) ולהישמר מפניהם.
מבחינתו, אנשים נשארו מסוכנים לנו.

אז, חלק מאיתנו מצליח להסתגל יותר בקלות למצב החדש ולומד חזרה להתנהל בעולם בתחושת ביטחון.
אבל חלק אחר נשאר לפחד, לחוות דריכות מתמדת מסיטואציות מגוונות בשגרת יומנו. וזה תוקע ומגביל, וכבר לא לגיטימי מצד החברה שמצפה לחזור ל"עסקים כרגיל".
הרבה פעמים יהיו אלה שחוו חוויות טראומתיות אישיות שקשורות בקורונה, כמו מחלה קשה שלהם עצמם או של אדם קרוב או חלילה מוות מקורונה.

מה יכול לעזור?
לבדוק עם עצמכם כמה התפקוד שלכם נפגע בעקבות התחושות וההתנהגויות שלכם.
כמה המצב רוח השתנה לרעה, קשיים ביחסים בינאישיים וכו.
אם אתם מרגישים שקשה לכם "לחזור למסלול" יכול מאוד לעזור לפנות לקבל סיוע בטיפול פסיכולוגי.
בטיפול ממוקד נוכל ללמד שוב את המוח איך לחזור לתפקד בעולם באופן נעים וקל יותר...

רק טוב ❤
ענת

אני זוכרת את עצמי כנערה..תמיד הייתי ילדה חסרת ביטחון, ביישנית, בדרך כלל היתה לי חברה- שתיים והיו תקופות שלא היה לי קל. א...
02/03/2022

אני זוכרת את עצמי כנערה..
תמיד הייתי ילדה חסרת ביטחון, ביישנית, בדרך כלל היתה לי חברה- שתיים והיו תקופות שלא היה לי קל. אבל ללכת לפסיכולוג היה ל"משוגעים", ובכלל הטיפול הנפשי היה יועצת בית הספר, שגם ללכת אליה זה להסתכן בסטיגמה חברתית.
אז הסתדרתי. לפעמים טוב יותר, לפעמים פחות.

בתקופה האחרונה אני מטפלת בהרבה בני נוער בקליניקה. השפעות הקורונה חשפו קשיים ופגיעויות שהיו שקטים יחסית והגבירו אותם בפול ווליום.
דבר אחד משותף לכולם- המשאלה שלהם שיוכלו להיפתח בפני מישהו נייטרלי, שלא קשור להורים או לבית ספר, שהוא יהיה רק *שלו*. כל כך הרבה אבדנים סוחבים איתם, כל אחד והשק שלו.
והבקשה מפורשת- "תסתכלי עליי בגובה העיניים".
זה הבסיס, ועל זה נבנה כל השאר.

את זה, את מה שלא היה שם בתקופה שלי, אני כל כך משתדלת לתת....

מרכיבים מרכזיים בהגדרה של טראומה הם חוויה של איום (רגעי או מתמשך), חוסר שליטה ואי וודאות. לפיכך, כולנו נסכים שההתמודדות ...
31/01/2022

מרכיבים מרכזיים בהגדרה של טראומה הם חוויה של איום (רגעי או מתמשך), חוסר שליטה ואי וודאות.
לפיכך, כולנו נסכים שההתמודדות עם הקורונה היא בעלת משמעות טראומתית. עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
איפה זה מסתבך?
כשאף אחד מאיתנו אינו "לוח חלק". כל אחד בנוי ממבנה אישיות אחר, סוחב על עצמו אירועי חיים טראומתיים משלו, עם סל דרכי התמודדות עשיר יותר או פחות, יעיל יותר או פחות.
על כל המורכבות הזאת, מגיעה הקורונה.
תקופה ארוכה ומתמשכת של איום בריאותי, עלינו ועל היקרים לנו, חרדות, דאגות, בדידות, נתקים, צמצום ארגז הכלים האישי שהיה נגיש עבורנו.
והדובדבן? אף אחד לא יודע מתי זה יסתיים.
אובדנים רבים מתווספים בכל יום שעובר.

איך ניתן לדעת מי מכולנו שחווה את התקופה הטראומתית הזאת יסבול ממה שמכונה "הפרעה פוסט טראומתית"?
התשובה לכך מורכבת וקשורה מאוד במרכיבי החוזק והחולשה שאפיינו את אותו אדם לפני כן.
כמו כל משבר, מי שסל דרכי ההתמודדות שלו עשיר, מתאפיין בחוסן יציב יותר מאחרים.
אם כך, יהיה טוב שכל אחד מאיתנו יבדוק עם עצמו איך המצב הנפשי שלו היה לפני הקורונה, וכמה מרחב להתמודדות הוא מרגיש שיש בידיו כעת.

טיפול פסיכולוגי יכול לעזור מאוד בהתמודדות עם המציאות הטראומתית של הקורונה, על מנת שגם כשהיא תיגמר (או לפחות תהפוך לשגרה מסוימת) ההשלכות הנפשיות שלה לא יישארו חלק מחייכם ויפגמו בתפקוד היומיומי ובבריאות הנפשית שלכם.

בריאות 🙏
ענת

Address

Nir `Etsyon

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when ענת קדר- פסיכולוגית רפואית, פסיכו-אונקולוגית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram

לצמוח מתוך משבר

כיצד הביטוי הזה מתקשר למחלת הסרטן? המחלה מביאה איתה כאוס, כמעט לא קיים תחום בחיים שלא מושפע ממנה. מחלת הסרטן מוגדרת מחלה מאיימת על החיים, וככזו גם לאחר ההחלמה, היא משאירה אצל האדם חותם. החותם הזה מאופיין בהבנה של האדם את הארעיות של החיים, איך ביום אחד השמים נעשים קודרים והעולם כפי שהכרנו אותו קודם משתנה, ואולי לתמיד. ההבנה הזאת לוקחת אותנו למקום של מעין "חשבון נפש" על חיינו כפי שהתקיימו עד כה. היא מביאה אותנו לשאול שאלות כמו: האם אני מרוצה מחיי? האם אני מרגיש טוב במקום העבודה שלי? בזוגיות שלי? בקשר עם ילדיי?

לעתים אנו מבינים שתחום אחד בחיינו אינו עושה לנו טוב. משהו בו מפריע לנו, אבל עד עכשיו במירוץ של החיים, לא עצרנו לבחון אותו. משהו ב"פאוזה" שמחלת הסרטן עושה והטלטלה שהיא עוררה אצלנו, מאפשר לנו לשאול את השאלות הללו, לעבד את התחומים השונים בחיינו, ולהחליט על שינויים אותם היינו רוצים לעשות. המטרה של הטיפול הפסיכולוגי הוא לספק את המקום והאפשרות לעשות זאת. הוא מזמין לשיתוף, קבלת תמיכה רגשית, התייעצות ומתן כלים שיסייעו להתמודדות.

אני מאמינה באפשרות לצמוח לאחר התמודדות עם מחלה. ביכולת שלנו להצליח לשנות את חיינו ולהתאים אותם לרצונות האמיתיים שלנו. זה לא פשוט, לעתים זהו תהליך מורכב שלוקח זמן. אך זהו תהליך שבכוחו להשפיע על איך ייראו מעתה חיינו.

אם אתם מתחברים למה שרשמתי, אני מזמינה אתכם לעקוב אחר הדף שלי, ולהמשיך לקרוא...