19/10/2025
שובם של החטופים והמפגש עם ה"אל-ביתי"
שובם של החטופים החיים והציפייה להשבת כל החטופים החללים לישראל היה אירוע מטלטל לכל אדם שפועם בו לב. הוא היה טעון בשמחה ובחרדה כאחד, הוא הביא עמו אור וצל, תחושת נס המתחולל לנגד עינינו, לצד כאב שלא ניתן לתארו במילים. בתוך החגיגיות של השיבה נוכחת גם זרות עמוקה שקשה לתאר: האנשים השבים לביתם אינם עוד אותם אנשים שיצאו ממנו, והבית אליו הם שבו, איננו עוד אותו בית. משהו נשבר והשתנה לבלי הכר ובמרווח שבין מה שהיה למציאות העכשווית, מתגלה תהום שמזמינה אותנו להתבונן על מהותה.
ה"אל-ביתי" של פרויד: כשהמוכר נעשה מאיים
במאמרו המפורסם משנת 1919, Das Unheimliche, טבע זיגמונד פרויד את המונח ה"אל-ביתי" (או בתרגום אחר – המאוים), כדי לתאר את אותה תחושה מצמררת שבה הדבר הקרוב ביותר אלינו - הבית, הגוף, הנפש - הופך לפתע למקור של אימה. המילה הגרמנית Heimlich פירושה "ביתי", "מוכר", "אינטימי", וכאשר נוספת התחילית un, נוצרת מילה פרדוקסלית שבה הביתיות והזרות שוכנות זו לצד זו.
פרויד כתב: "האל-ביתי אינו דבר חדש או זר במהותו, אלא משהו מוכר ועתיק בנפש, שנעשה זר לה רק באמצעות תהליך ההדחקה." המילה Unheimlich לא הומצאה על ידו, אך הוא היה הראשון שהעניק לה מעמד תיאורטי והפך אותה למושג יסוד - מרחב שבו ההדחקה נפרצת, והאדם פוגש את עצמו בזרותו המוחלטת.
בשובם של החטופים נוכחת אותה חוויה עצמה: החטופים חוזרים, אך אינם יכולים לשוב באמת למה שהיה. גופם נושא את עקבות השבי, נפשם את פחד המוות וקול הדממה. הציבור המקבל אותם נחשף למראה המאיים של עצמו - לפגיעותו האנושית, לשבר האמון, לשאלת הרוע. ה"אל-ביתי" כאן איננו רק מושג פסיכואנליטי, הוא חוויה קולקטיבית של עם שלם הנוגע בתהום נפשו. אך דווקא מתוך הערעור הזה, מתוך הכאב והזרות, עשוי להיוולד מהלך חדש של התעוררות.
האנתרופוסופיה מכנה בשם "חציית סף" רגעים בהם ה'אני' חוצה מהארצי אל הרוחי. זהו מעבר מהמוכר אל הבלתי ידוע, מן הבטוח אל החשוך, מן האחיזה הארצית אל המרחב הרוחי הפתוח. על סיפו של המעבר נדרש האדם לעמוד לבדו מול הצל שלו. אך זהו גם רגע שבו מתאפשר מגע אמיתי עם היסוד הרוחי שמעבר לאני הארצי, עם הנצחי שבקרבנו.
כשם שישות עמנואל ירדה אל ממלכות הצללים להביא אור, כך גם האדם יכול למצוא במעמקי החושך נקודת אור שלא ידע על קיומה. זוהי חניכה אמיתית, לא תיאורטית, לא מתוכננת, כזו שכמעט נכפית ועוברת דרך חוסר אונים כאב ובדידות מוחלטת. החטופים ששבו נושאים עמם עדות חיה למסע הזה.
עדויות על אור בתוך החושך
אבינתן אור: הרוח שבכלוב
אבינתן אור, ששוחרר לאחר שנתיים בשבי, היה לבדו רוב הזמן, כלוא בחדר צר. לאחר ניסיון בריחה הושם ב"כלוב ברזל" למשך יותר משנה. דווקא שם, במקום הכי קשה ונורא, החל להתרחש אצלו תהליך אחר. עדות של בני משפחה וחברים תיארו את דבריו: "...הזמן חדל להיות אויב, המחשבות דעכו, ונשארתי רק עם נשימה אחת. מתוך הנשימה הזו צמחה בי נקודת שקט, שלא הכרתי מעולם" (Ynet News, 2025).
האדם שנשללו ממנו כל התמיכות הארציות מגלה בתוכו חירות רוחית. דווקא בתנאי שבי כה קשים, מול ניסיונות לשבור את רוחו, מצא אבינתן את עוז הרוח להבחין בין אמת לשקר, גם כאשר שוביו אמרו לו שמשפחתו ועמו חדלו לחפש אחריו. מרגש לגלות את עוז רוחו של האדם דווקא על סיפה של סכנת חיים ממשית שכזו.
אגאם ברגר: האמונה כמקור חיים
אגאם ברגר, שנחטפה ונשבתה במשך 482 ימים, כתבה כבר על הלוח במטוס: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי" (Israel National News, 2025).
אמירה זו מבטאת את התנועה הפנימית מן הפחד אל האמון, מן ה"אל-ביתי" המאיים אל המקום הפנימי שבו הנפש מוצאת מחדש את ביתה הרוחי. האדם, כך נדמה, יכול להיבנות דווקא במקום שבו הכול מתפרק. אגאם לא אמרה "הצלחתי לשרוד" או "החזקתי מעמד", אלא "בחרתי". בחירה זו היא מעשה של רצון חופשי, של ה'אני'.
אלי שרעבי: שלמות הנפש במחיר הגוף
אלי שרעבי, ששב מן השבי, מספר על רגע מכונן של בחירה שהתרחש במקום הכי בלתי צפוי. "אני לא אדם דתי," הוא אומר, "אבל שם, מהרגע שנחטפתי, כל בוקר אמרתי 'שמע ישראל' - משהו שמעולם לא עשיתי בחיי." עדות נוספת על חוסנו הרוחי באה במבחן הקשה ביותר: "בלילות שבהם רעבנו, החוטפים ניסו לשחד אותנו... הם הציעו לנו אוכל - אבל רק בתנאי שנקרא פסוקים מהקוראן. סירבנו." זהו רגע של בחירה מוחלטת - לשמור על שלמות הנפש גם במחיר הגוף. אלי ידע שאם ייכנע, גופו אולי ישבע, אך רוחו תישבר.
אלון אהל: החוסן המוסיקלי
אלון אהל עבר ב-7 באוקטובר פציעה קשה, ועינו הימנית הלכה והתעוורה. למרות הכאב והקושי, הוא שמר על חיות פנימית נדירה, המשיך “לנגן” בתודעתו, בתנועות אצבעות שקטות, כאילו הפסנתר עדיין לפניו. כך הצליח לשמר בתוכו את רוח היצירה והזהות הפנימית שלו, גם בתנאים של חושך ואילמות.
זוהי עדות מרגשת על היכולת לפעול מבחירה פנימית, גם כשהעולם החיצוני שולל כל חירות. המוזיקה שלו לא הושתקה, היא רק נעשתה פנימית יותר, אמיתית יותר, רוחנית יותר. בנגינתו הפנימית, יצר את הגשר אל הרוח בתוך החושך. הוא שמר על היסוד האמנותי בתוכו, שהוא ביטוי ישיר לנשמה החיה ולאני היוצר.
על המסוק בדרך לבית החולים כתב אלון את מילות "שיר ללא שם" - השיר האחרון שניגן על הפסנתר בחדרו לפני שיצא למסיבה, שכתב והלחין שלום חנוך וביצעה במקור יהודית רביץ.
"כי שירי הוא משב הרוח.
חלוני הפתוח.
מעיין כוחי.
צחוק ובכי.
קץ ייסורי...
אני בבית"
שובם של החטופים, והעדויות המרגשות על חוסן רוחם, מזמינים אותנו לראות את ה"אל-ביתי" לא רק כסימפטום טראומטי אלא כקריאה עמוקה אל הרוח. ה"אל-ביתי" חושף את המקומות שבהם ה'אני' נעשה זר לעצמו, אך גם את האפשרות לחפש אחריו מחדש, למצוא 'אני' שלם יותר, מודע יותר, חופשי יותר.
כאשר האדם, או עם שלם, עומד מול אימה מבלי להדחיקה אלא בהכרה ובאהבה, הוא משנה את מהותה של החוויה, מן הזר לנשגב.
במובן זה, שובם של החטופים הוא מעמד גואל, לא רק שיבה פיזית מן השבי אלא חזרה של ה'אני' מן השאול.
הם נושאים עמם את סוד הרוח שהחזיקה בהם במקומות האפלים ביותר ומחזירים לחברה את האפשרות להאמין כי גם שם, במעמקי התהום, האור לא כבה.
כך הופכת חציית הסף, מן האימה אל האור ומן הזרות אל הבית הפנימי, למשל על הכוח המרפא של האדם ושל העם כולו.
זו היכולת להתמיר את ה"אל-ביתי" לבית פנימי חדש, מקום שבו הרוח יכולה שוב לשכון, מקום שבו אנו נעשים בית לעצמנו גם כשהעולם סביבנו מתמוטט.
ואולי זו המתנה העמוקה ביותר ששיבת החטופים מביאה אלינו, העדות החיה לכך שהרוח האנושית, באמיתותה ובטהרתה, חזקה יותר מכל כלוב, חזקה יותר מכל חושך.
וכשאנו מוכנים להקשיב לעדות הזו, גם אנו יכולים לחצות את הסף שלנו, מן הפחד אל האומץ, מן הזרות אל תחושת השייכות העמוקה לרוח שבתוכנו.
בשעה שהחיים מתחילים לשוב אל מקומם, אנו מרכינים ראש ונושאים תפילה שקטה על השבת גופות כל החטופים שנרצחו, כדי שיוכלו גם הם לשוב אל אדמתם, אל חיק משפחתם ועמם.
שישובו למנוחתם בכבוד ובאהבה, ושאור נשמתם יאיר את דרכנו להבין מהי קדושת החיים ומהי המשמעות העמוקה של שיבה.
נורית רוזנגרטן
