24/11/2025
היום אני חוגג 60. מספר עגול, משמעותי, כזה שאנשים בדרך כלל מסמנים במסיבה, ארוחה, בלונים, עוגה.
ואני… קם בבוקר, אוסף תיק קטן, ויוצא לערבה — לארבעה ימים של שתיקה.
זה ריטריט שתיקה למטפלים שעובדים עם מי שנפגעו מהמלחמה:
הורים שכולים, לוחמים, שורדי מסיבות — אנשים שנשאו על הלב יותר ממה שאדם אמור לשאת.
וגם אנחנו, המטפלים, שאספנו יחד איתם חלק מהכאב בדרך.
ביחד איתי מגיעה אהובתי, לינאי — גם היא מטפלת שפגשה בשנתיים האחרונות כל כך הרבה פגיעוּת, עוצמה ושבר.
בריטריט ישכנו אותנו בחדרים נפרדים: גברים לחוד, נשים לחוד.
אז אנחנו נכנסים ליום ההולדת שלי ביחד-נפרד.
נראה אחד את השנייה במדבר, נחלוף זה על פני זו — אבל בלי מילים, בלי מגע, בלי הסברים.
רק נוכחות נקייה.
ובתוך כל זה — יש עוד נוכחות שתלווה אותי בימים האלה.
במדבר אחר, במרחב אחר מלבי, הולכת איתי גם הבת שלי, אמור.
ילדה–אישה שבעוד כמה ימים תגיע לגיל 16 — גיל שעדיין בלתי נתפס עבורי כאב.
בזמן שאני אשב בשקט בערבה, היא תטפס בזריחה את שביל הנחש עם חבריה ותצעד בנחלי מדבר יהודה.
כל אחד מאיתנו במדבר שלו — והיא איתי בכל צעד, בכל נשימה.
אולי זו הדרך הכי מדויקת עבורי לפתוח עשור חדש:
פשוט להיות.
להקשיב.
להסכים לשקט.
ולהרגיש את האהבה גם כשהיא לא נאמרת בקול.
את יום ההולדת שלי השנה אני מציין בשקט.
בלי טלפונים, בלי מילים, בלי תפקידים.
רק רוח מדבר, נשימה, כמה חברים בדרך — והרבה מקום פנימי להקשיב מחדש.
בגיל 60 אני מאחל לעצמי דבר פשוט:
להישאר פתוח.
להמשיך לראות אנשים.
להמשיך להיות כלי טוב עבור מי שמגיע אליי.
ולהחזיק מעט יותר חמלה — גם לעצמי.
נפגש אחרי השתיקה.
ותודה על כל מי שמלווה אותי בדרך הזאת.
#התפתחותאישית #התפתחותמקצועית #ריטריטשתיקה #מטפלים #רוחמדבר #גבריםבתהליך #זוגיותמתפתחת #חמלה #הורותמודעת #אבהות
