מיכל פרידמן מרפאה בעיסוק התפתחותית

מיכל פרידמן מרפאה בעיסוק התפתחותית מרפאה בעיסוק התפתחותית

זוכרת לא פעם איך הפחד שיתק אותי מלעשות דברים."אני לא יודע""אני לא מצליח""אני לא יכול"אלה רק חלק מהמשפטים שאני שומעת.ואני...
27/11/2018

זוכרת לא פעם איך הפחד שיתק אותי מלעשות דברים.
"אני לא יודע"
"אני לא מצליח"
"אני לא יכול"
אלה רק חלק מהמשפטים שאני שומעת.
ואני שואלת אותם:
איך אתה יודע?
ניסית?
ואם ניסית פעם אחת או פעמיים ולא הצלחת, זה נחשב?
פתאום יום אחד זה קורה, הנס הזה.
הוא קופץ למים.
היא קופצת בחבל.
הוא תופס את הכדור שרק אתמול חטף ישר לפנים.
הוא מטפס על העץ שאתמול יכול היה רק לחלום להגיע לפסגה שלו.
המנגינה משתנה...
"אני אנסה", הם אומרים בחיוך גדול.
אני מרפאה בעיסוק ומאמנת כושר של ילדים ונוער, מאמינה בליווי ותמיכה, שלב אחר שלב. ההצלחות לא מאחרות להגיע.
צילום: אורה כהן - צלמת

כבר זמן מה שאנחנו נפגשות.מטרות מאוד ברורות,  מסמנות אחת אחת.היא מצליחה המון, מתקשה להאמין עד כמה.היא שוחה כבר, אבל מדי פ...
09/10/2018

כבר זמן מה שאנחנו נפגשות.
מטרות מאוד ברורות, מסמנות אחת אחת.
היא מצליחה המון, מתקשה להאמין עד כמה.
היא שוחה כבר, אבל מדי פעם כשנזכרת שאין קרקע יציבה מתחתיה נבהלת ועוצרת.
היום החלטתי לעצור, להסתכל לפחד בעיניים ולצחוק עליו בקול.
יצאנו מהמים, ואמרתי לה, "בואי נקפוץ"
היא הסתכלה עליי מבועתת... מה פתאום? נראה לך? אף פעם לא קפצתי.
ביקשה לראות אותי. היססה.
נתתי לה יד, אני איתך. וקפצנו.
שוב ושוב. ועוד פעם.
היא צוחקת ומבקשת עוד.
אלו הילדים שמגיעים אליי.
אמיצים על אמת.
אני מרפאה בעיסוק ומאמנת כושר, תוך שימוש בענפי ספורט שונים, לוקחת את הילדים למקומות שלא חשבו שיגיעו.
דברו איתי.
צילום: אורה כהן - צלמת

כבר בשיחת הטלפון הראשונה עם הורים (בדר"כ אימא) מתחילה ההסתכלות.הם בדרך כלל כבר היו אצל מספר לא מבוטל של מטפלים.כאלו שאבח...
18/06/2018

כבר בשיחת הטלפון הראשונה עם הורים (בדר"כ אימא) מתחילה ההסתכלות.
הם בדרך כלל כבר היו אצל מספר לא מבוטל של מטפלים.
כאלו שאבחנו ונתנו שמות למה שיש לילד.
ברקע גננת/מורה מודאגת, מחפשת כלים כדי שיהיה טוב יותר לילד ולסביבה.
"הוא לא ילד אלים" היא אומרת לי
או לחילופין, "הוא בעל חוש צדק מפותח"
"מאוד חכם ונבון"
"זה אנחנו", "לא מציבים מספיק גבולות"
"לא מבלים אתו מספיק"
אני שומעת המון אשמה, בושה על ההתנהלות כהורים ולבי נחמץ.
ברור לי שלכולם כוונות טובות, כולם חולקים רצון משותף.
המסקנה היא אחת. קשה לטפל במשהו שלא יודעים מהו.
לפני הרבה שנים החלטתי לצאת מהחדר. מחדר הטיפולים.
בחרתי, בדעה צלולה, להיכנס פנימה לסביבה של אותו ילד.
לראות איפה ההתנהגות שלו "מותאמת" ו"נורמטיבית" ואיפה פחות. עם מי ומתי.
מאז, אני חווה הצלחות. שינויים מהפכניים, ברמה בה ההורים מדווחים על ילד מאושר וחברותי.
כדי להצליח, אני חייבת שיתוף פעולה מלא של הגן/בית הספר ושל ההורים.
אני מרפאה בעיסוק, מאמינה בצורך של הילד וכל המעורבים בחייו להביא שקט ושלווה לחייהם, לגדל ילד מאושר המודע ליכולותיו וכישוריו.
דברו איתי.

מה שאת עושה, זה טיפול רגשי? היא שואלת אותי.תראי, אני עונה, בואו נבדוק מה אנחנו רוצים להשיג והאם זה בתפריט שלי.היינו רוצי...
08/05/2018

מה שאת עושה, זה טיפול רגשי? היא שואלת אותי.
תראי, אני עונה, בואו נבדוק מה אנחנו רוצים להשיג והאם זה בתפריט שלי.
היינו רוצים לראות אותו מתלבש לבד בבוקר,
משתתף בזמן חפשי בחצר,
ומצליח לספר במפגש על הפעילות שעשה בשבת.
רוצים אותו שמח יותר, רגוע ובעקבות זה גם הסביבה שלו תהיה בטוב.
אני יודעת לעזור בהשתתפות, לעזור לו להרגיש מסוגל ולהיות חלק ,להשתייך לקבוצת הגיל.

מה הקשר בין היכולת לכדרר כדורסל לכתיבה?
בין שחייה לכישורים חברתיים?
בין עצמאות בהתארגנות בוקר לישיבה והשתתפות במפגש?
אשמח לספר לכם.
צילום: אורה כהן

כל קיץ הוא הולך לחוג שחייה.כל הילדים נושפים בועות, צפים ומתחילים להתקדם עצמאית במים.הוא אוחז חזק במעקה הבריכה. שוב כולם ...
01/05/2018

כל קיץ הוא הולך לחוג שחייה.
כל הילדים נושפים בועות, צפים ומתחילים להתקדם עצמאית במים.
הוא אוחז חזק במעקה הבריכה.
שוב כולם מתקדמים והוא פוחד.
ממה הוא פוחד?
אבא שלו מפנה אליי שאלה. בתסכול מספר לי איך בכל פעם יוצא מוקדם מהעבודה ומתייצב אתו לשיעורים. אחרי שמסיימים הוא כבר כל כך עצבני שהולכים ישירות הביתה.
הוא פוחד, לא מאמין ביכולות שלו, בגוף שלו שיידע לעשות את התנועות הנכונות.
פוחד לטבוע.
הוא לא לומד כמו כולם מחיקוי, צריך ליווי והחזקה פיזית צמודה עד שיחליט לשחרר.
כשמבצע תנועות רגליים, מביט אחורנית כדי לראות איך לבצע את התנועה.
אחרי 100 פעמים בהן אני מחזיקה את רגליו ומבצעת את התנועה יחד אתו, מצליח להסתכל קדימה.
הדרך שלו ארוכה,
כולנו יודעים מהי, ומוכנים להשקיע משאבים רבים על מנת להגיע.
ההורים, אני והכי חשוב, הוא עצמו.
בבריכה קסומה בכרכור, במפגש אחד על אחד, אני מלמדת עצמאות במים, ביטחון בגוף והנאה.

אני חולפת על פניו בדרכי.הוא הולך מספר צעדים עם הרולרז, נראה זהיר ומתיישב לבסוף על הספסל הקרוב, החברים שאיתו כבר מזמן רצו...
06/03/2018

אני חולפת על פניו בדרכי.
הוא הולך מספר צעדים עם הרולרז, נראה זהיר ומתיישב לבסוף על הספסל הקרוב, החברים שאיתו כבר מזמן רצו קדימה.
כמה מטרים משם, רוכב ילד, בערך בן אותו גיל, מחזיק את הכידון ביד אחת וביד השנייה אשכול מרשים של בננות וחלב.
ואני מהרהרת, איזה מהם מרגיש טוב יותר, פיזית וחברתית.
איזה מהם הולך בשמחה לבית הספר ופעיל בהפסקה.
מה גורם לאחד להרגיש כל כך בטוח בגופו ובמרחב ולאחר לפעול בהיסוס ובזהירות כזו.
אז נכון, יש את הילדים שנולדו לרוץ, לקפוץ או עם כדור ביד, כמו שחברה שלי הייתה אומרת על הבן שלה.
ומה עם אלו שלא? האם הם תמיד יהיו מהנמנעים? אלו שיעדיפו לשבת מול מסך?
אני חושבת שילדים יכולים ללמוד הכל.
לשחות, לרוץ, לבעוט בכדור. הם צריכים רק להאמין בעצמם ולהבין שתרגול והתנסות יביאו אותם להשתתפות טובה בפעילויות הללו שהינן כה מוערכות בגילאים הצעירים.
ככל שמגוון ההתנסויות יהיה רב יותר כך תגדל התעוזה שלהם להתנסות בחדש והלא מוכר.
אני מרפאה בעיסוק, עובדת עם ילדים ונוער שלא "נולדו" עם כישורים מוטוריים טבעיים. בסביבה נוחה ובטוחה, הם רצים, רוכבים, בועטים, קופצים ושוחים.
המטרה שלי היא להביא אותם להמשיך את זה בחוץ. כשאני מזהה מוכנות וביטחון מספיק, אני מסייעת במציאת חוג מתאים ומלווה אותם עד להשתלבות מלאה.
דברו איתי.

הרבה פעמים אנו נוטים (כי כך לימדו אותנו) לתת תחושת מסוגלות בכאילו.למה אני מתכוונת?כשמלמדים שחייה, מלבישים את הפעוט במצופ...
19/02/2018

הרבה פעמים אנו נוטים (כי כך לימדו אותנו) לתת תחושת מסוגלות בכאילו.
למה אני מתכוונת?
כשמלמדים שחייה, מלבישים את הפעוט במצופים. ככה הוא יכול לבד בלי ההשגחה שלנו, הוא מרגיש יכול ואנחנו פנויים. Win win ? אז זהו, שלא.
להבדיל מדירוג קושי, כאן אנו מעניקים לו פסיביות ותחושה מוטעית של ביטחון ויכולת.
כשנוריד לו את המצופים הוא ירגיש פתאום חוסר ביטחון, והתהליך יתעכב.
מצב דומה קורה ברכיבה על אופניים עם גלגלי עזר. בעצם היותו מאוזן שלא על ידו אלא בעזרים חיצוניים ,המוח, וכך גם הגוף מתעכבים בלמידת המיומנות.
אז איך בכל זאת?
בבריכה, אני משתמשת במצופים הדורשים אחיזה אקטיבית, הילד עושה את הקשר:
אני מחזיק=אני צף.
האחריות היא שלו. לאט לאט נעבור לעזרי ציפה פחות מחזיקים עד לעצמאות מוחלטת. כמובן שהנוכחות שלנו הכרחית.
ברכיבה על אופניים, אוריד את המושב עד שרגליו של הילד נוגעות ברצפה ומדי פעם נתרגל הרמה של הרגליים תוך איזון הגוף. כך הילד ילמד לאזן את עצמו ובסופו של דבר ירכב עצמאית.
יש ילדים שהתהליכים הללו יקרו מהר, ויש כאלו שיידרש מהם זמן רב יותר.
אני מרפאה בעיסוק, עוזרת לילדים בהשתתפות בפעילויות שהינן חלק בלתי נפרד מהשתלבותם בחברה.
ילד שיודע לעשות מגוון רחב של פעילויות מוטוריות, הוא ילד מאושר יותר, שמרגיש שייך לקבוצת הגיל שלו.

כשבן אדם נמצא במקום הטוב שלו, אין לו צורך להפריע, להרביץ, לצעוק, לקלל.כשילד מרגיש בטוב, הוא נינוח ומשתתף. אין לו צורך "ל...
29/01/2018

כשבן אדם נמצא במקום הטוב שלו, אין לו צורך להפריע, להרביץ, לצעוק, לקלל.
כשילד מרגיש בטוב, הוא נינוח ומשתתף. אין לו צורך "לפרק" את הכיתה או להפריע לגננת.
זו נקודת ההנחה בה אני מתחילה תהליך.
אין פה האשמה.
של אף אחד מהצדדים.
כולנו רוצים להתנהל בנוחות, שיאהבו אותנו, שיראו אותנו על החוזקות שלנו.
הפגישה הראשונה שלי היא עם ההורים והיא השלד לכל מה שהולך לקרות בהמשך. לטיפול אין קיום בלעדיה.
היא הסיפור עצמו.
הפגישה הבאה בגן או בבית הספר היא הסרט, המקום בו אני רואה את העלילה והשחקנים.
התיאום ושיתוף הפעולה עם הצוות מסייע מאוד לתהליך שבסיומו ברור מאוד לאן ממשיכים.
אני מרפאה בעיסוק, עם השנים הבנתי שכדי לעזור עליי לצאת לשטח, לסביבתו של הילד.
מוזמנים להתייעץ.

מגיעים אליי הורים רבים ומתלבטים בשאלה הגדולה:לאן לשלוח את ילדם? איזו מסגרת חינוכית מתאימה?בשל הבעייתיות הרבה במערכת הפור...
23/01/2018

מגיעים אליי הורים רבים ומתלבטים בשאלה הגדולה:
לאן לשלוח את ילדם? איזו מסגרת חינוכית מתאימה?
בשל הבעייתיות הרבה במערכת הפורמלית הרגילה, רבים פונים לחפש מסגרות אלטרנטיביות.
פרדס חנה כרכור וסביבתה שופעות מסגרות חינוך אלטרנטיביות והבחירה בהן לרוב מבוססת על דרך השלילה של המסגרת הפורמלית הרגילה.
כולנו רוצים במסגרת קטנה בה יראו את ילדינו, יתנו לו יחס אישי ויראו את העוצמות שלו.
רשימות ההמתנה ארוכות ומי שעולה בהגרלה מרגיש כאילו זכה במפעל הפיס.
התסכול הגדול העולה הוא שגם אם בחרנו במסגרת שנראתה לנו אופטימלית, הילד שלנו עדיין לא מאושר וביטויים של מצוקה הנראים לרוב בהתנהגויות, לא מאחרים לבוא.
בשיחה עם הורים, הסתכלות רחבה על השתתפות הילד בבית או במסגרת החינוכית יכולה לכוון ולהיטיב עם הבחירה שלנו.
חינוך מונטסורי, מסגרת אנטרופוסופית או דמוקרטית?
כמובן שיש חשיבות לדמויות הפועלות באותן מסגרות, אך רוח השיטה נמצאת שם וחשוב להבין אותה על כל המשתמע מכך.
ההמלצה שלי היא להבין את צרכי הילד, ומה יש לאותה מסגרת להציע לפני לקיחת ההחלטה.
שנות הנסיון שלי בתחום והיכרותי המעמיקה עם המסגרות מסייעות לי, תוך שיתוף פעולה עם ההורים והצוותים החינוכיים, בהכוונה למסגרת המתאימה ביותר.
דברו איתי 0526700111

יש לו מתנה.הוא יכול בשניות ליצור רשימה של האהבות שלו, מה הוא מעדיף, במה הוא חזק ומה פחות מדבר אליו.הוא אוהב מוזיקה מיוחד...
01/01/2018

יש לו מתנה.
הוא יכול בשניות ליצור רשימה של האהבות שלו, מה הוא מעדיף, במה הוא חזק ומה פחות מדבר אליו.
הוא אוהב מוזיקה מיוחדת, המתאימה יותר לדור של סבא שלו.
אף פעם לא משווה עצמו לאחרים, תמיד להישגים של עצמו.
הכל ברור לו, בלי שום ספק.
אני נזכרת בתקופת התיכון...
היא הייתה הכי יפה, בלונדינית עם גומות. כולן קנאו בה.
עם זאת ,הזיכרון הכי חזק שלי ממנה הוא הבכי שלה בטיול השנתי.
היא התעקשה לא להיכנס למים שמא יראו אותה בבגד ים.
אני זוכרת את המורות מפצירות בה, ואומרות לה כמה שהיא יפה.
זה לא עזר.
המטרות שלנו נהיות ברורות יותר, אני עוזרת להם להבין מי הם, מה ההעדפות שלהם, במה הם טובים ובמה פחות.
לדעתי, זה מה שמאפיין ילדים מאושרים.

Address

צלילי שמע 6
Pardes Hannah
37110

Opening Hours

Monday 09:00 - 14:00
Tuesday 09:00 - 14:00
Wednesday 09:00 - 14:00
Thursday 09:00 - 14:00

Telephone

0526700111

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when מיכל פרידמן מרפאה בעיסוק התפתחותית posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to מיכל פרידמן מרפאה בעיסוק התפתחותית:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram