20/10/2024
אני באמת ובתמים מאמינה,
שאף אחד מאיתנו לא בא לעולם הזה כדי לסבול,
שחוויות קולקטיביות של מלחמה, שנאה ויצירת עוד ועוד מעגלי אלימות ואימה בלתי נגמרים - הן התדר הישן של האנושות, תוצר תודעה דחוסה, נמוכה.
התדר מגיע לשיא שלילי בעת הזו, משום שהתחושה של רבים ורבות מאתנו היא שהוא לא רצוי עוד, שאין לו יותר מקום, שמיצינו.
אז למה דווקא כשאנחנו לא מעוניינים במשהו, או רוצים להיפטר ממשהו, הוא מופיע לנו פתאום בעוצמה במציאות שלנו?
בואו נסתכל על זה ממקום אחר -
אם ניסיתם פעם, בתמימותכם הרבה, להכחיד התנהגות ״שלילית״ כלשהי שלכם, להשתיק קול פנימי בתוככם שביקר אתכם והוריד אתכם, אולי אפילו היה אלים כלפיכם,
אם ניסיתם אי-פעם להיפטר ממנהג, אמונה, או הרגל לא רצויים שהשתרשו בחייכם,
האם התבוננתם איך התודעה והגוף שלכם מגיבים לניסיון ההכחדה הזה?
מה קורה לכם שם?
שואלת מבלי לענות, נסו רגע להיזכר.
אקח אתכם לדוגמה אחרת -
כשעושים דיטוקס, ניקוי רעלים, מכל סוג שהוא
כשפתאום מפסיקים לספק לגוף מה שהוא התרגל לקבל - בפרט אם הוא התרגל לקבל את זה כל יום והרבה -
כל המיחושים וה״ג׳יפה״ לפתע צפים ביתר-שאת...
הגוף מגיב בשלל צורות:
כאבי בטן, מיגרנות, התפרצות אקנה, שלשולים, עייפות קיצונית,
גם כאבים רגשיים מהעבר שנתקעו ולא קיבלו טיפול והתייחסות -
משתחררים ובאים לידי ביטוי בעוצמה, עולים על פני השטח.
לעיתים יש גם תנודות רגשיות קיצוניות,
ועל פניו, למי שמתנסה בזה לראשונה,
נדמה שבמקום שהניקוי ישפר, יתמוך, ירפא ויועיל -
יש רגרסיה והחרפה של המחלה/הכאב/התופעה שבעטיה החלטנו לעשות דיטוקס...
אם נעצור בשלב הזה - אם נישבר באותה המשוכה ונפסיק -
נחשוב שהניקוי כשל.
יותר מזה - נחשוב שעצם ביצועו - לא נכון לנו.
אלא שהגוף מזהה הזדמנות
והניקוי באמת מתרחש
והוא נכנס פנימה ומוציא מהפנים, מהבפנוכו, מהעומק אל החוץ
בדיוק כמו שכשמנקים משהו שלא ניקינו מלא זמן -
פתאום מבחינים גם חלילה בעובש או חלודה או בכל מיני דברים פחות נעימים שלא הבחנו בהם קודם
כשאיפשרנו לשכבת הלכלוך היותר גלויה לעין פשוט להיות שם.
גם בריצה למרחקים למשל,
יש נקודות שבירה כאלה, נניח אחרי 5, 7, 10 קילומטר (הסף יכול להשתנות מאדם לאדם בהתאם לכושר ולמיומנות) ומה קורה לנו שם?
לרגעים נדמה שמערכת-הנשימה לא משתפת פעולה ואין מספיק חמצן
מרגישים כאבים בגב, ברגליים, הרבה פעמים השרוכים נפתחים
הכובע זז, הבגדים מציקים לנו, חם, מזיעים, נגמרים המים (אם היו)
ובעיקר - המוח שלנו זועק לנו ברקע כזה - עצור/עצרי עכשיו, מיד, חלאס!
ולמעשה הוא זה שטורח לשלוח לנו בדרך את כל האותות שציינתי למעלה.
מי שהאימונים לא זרים לו/לה יודע/ת,
שאם עוברים את נקודות השבירה האלה -
הריצה פתאום הופכת קלה, כמעט איזי-בריזי,
כמו נכנסים למוד של טייס אוטומטי
המוח נהיה שקט וצלול
ונהנים משחרור ההורמונים הנעימים בגוף ומהנשימה הטובה והסדירה
ואח״כ גם מכל התועלות של הריצה, בטווח הקצר והארוך.
גם בצום אגב, מי שצמ/ה, וודאי מכיר/ה -
ב-10 שעות הראשונות אפשר להגיש רעב, ירידה באנרגיה, הקיבה מקרקרת, חולשה, וכו׳, אלא,
שיש את את השלב הזו שבו הגוף מתחיל לפרק שומנים
אחרי שכבר מיצה את הסוכר שבדם ואת שכבר פנה לפרק את מאגרי הגליקוגן (סוכר) בכבד כדי לייצר גלוקוז זמין (כלומר אנרגיה)
ואז אחרי 14-16 שעות, אצל חלק אולי קצת יותר מאוחר -
פתאום מתחיל החלק הכייפי בצום
הרעב דועך, הבטן מפסיקה לקרקר
ונהנים מבהירות מחשבתית, חדות, יש אפילו מעין תחושת אופוריה קלה.
אותו דבר קורה גם למי שמנסה לעשות מדיטציה
בפרט בשלבים ההתחלתיים כשלא מיומנים
נתקלים באינסוף מניעות ועיכובים
והמוח ינסה לגרום לנו להירדם, להשתעמם, נרגיש כאב ונתמקד בו, ברעש שבוקע מהסביבה,
רכבת-המחשבות תסע במהירות של 150 קמ״ש
המוח יעשה הכל כדי שלא נשנה מוד
כי המוד האחר (כשמצליחים לשנות גל לגלי אלפא ואפילו תטא) הרגוע בזמן עירות - מי יודע מה יתגלה שם אם נאפשר לזה להיות?
אם מצליחים לעבור את המשוכות האלה בתרגול מתמשך
מגיעים למצבים שבהם יש gap בין מחשבה למחשבה
יש מעין שקט, צלילות, תודעה ערה, רגועה,
רגעים של חסד שבהם הכל יכול לקרות, בקטע הכי טוב שיש.
כלומר,
אם נחבר בין הנקודות השונות שהדגמתי -
בסוף אנחנו מתוגמלים על היכולת שלנו להתגבר על אי-הנוחות המתמשכת
על העמידה באתגר ובקושי שבאותו רגע נדמים כנצחיים
המאמץ לבסוף נושא פרי
אבל בדרך - אנחנו צריכים לעבור צמתים לא פשוטים.
בעיקר - לחווט מחדש סינפסות וליצור קשרים והסתעפויות חדשים
נדרשת סבלנות והתמדה.
כשאנחנו רוצים ״לשבור״ את ההגה ימינה/שמאלה בחיים
כמו לעשות ׳טאקי-שנה-צבע׳/׳שנה-כיוון׳
אנחנו מפעילים אנרגיה גדולה
בכיוון ה*מנוגד* לכיוון שבו פסענו עד כה או אפילו בניגוד לכיוון התנועה
זו מאסה שצריכה להתמודד כנגד מאסה גדולה וותיקה ממנה בהרבה
מהלך כזה מאיים על הסביבה, על התודעה ועל הגוף שלנו
כי ברירת-המחדל היא להמשיך לנוע באותו הכיוון
מכוח האינרציה, להיצמד אל הישן המוכר וה״טוב״
כי מערכת ההשרדות שלנו יודעת היטב
איך לפעול בסביבה ה*מוכרת*
(גרועה /קשה/לא מיטיבה ככל שתהיה),
אבל אם אנחנו פתאום ״מנחיתים״ את מערכת ההישרדות שלנו
בכוכב חדש -
וואלה זה מסוכן ומאיים
היא צריכה מיידית להתחיל לסרוק את כל השטח החדש
את הסביבה הלא מוכרת שבה האדם פועל
ולחפש מה מסוכן שם, מה יכול להביא למותנו/לפגוע בנו
כדי לא להיות במצב הפתעה -
שהרי כולנו למדנו אולי את השיעור הכי קשה בעניין הזה
ב 7.10 -
מה קורה כשאנחנו לא ערוכים לסכנה שמגיעה בהפתעה
(וגם אם היו לא מעט גורמים שהזהירו מפני ה 7.10 - הקונספציה גרסה שמדובר בתרחיש לא סביר ולכן המערכת לא נערכה)
קודם שאלתי אתכם
אם הבחנתם מה קורה לכם כשאתם מנסים להכחיד קול/התנהגות/הרגל/אמונה וכו׳.
יצא לכם להרהר לרגע?
כשאנחנו מנסים להכחיד קול בתוכנו
להשתיק אותו או לסרס אותו או להתנגד לו
נבחין שהוא יצעק, יתגבר, יפעל ביתר-שאת
כי הוא ירגיש מאוים
הקיום שלו פתאום יהפוך לא ברור
העתיד שלו מוטל בספק והוא נמצא בסכנה
צריך לדעת איך לעבוד עם הקול הזה
ולא להתכחש אליו
גם לקיום שלו יש תכלית
״עץ הדעת טוב ורע״
ובחרת בחיים
הקול הזה מבקש להסב את תשומת ליבנו למשהו.
אין לנו יכולת לשלול את קיומו של הרע בעולם
הרע הוא חלק ממשחק החיים
ויש לו אינסוף מופעים וביטויים
העובדה שהאנושות בחרה ליצור לאורך שלבי קיומה תסריטים מהסוג שאנחנו לא מפסיקים לראות על מסכי הטלויזיה שלנו ובמציאות שלנו
משקפת לנו חומרים שהמוחות הקודחים ואולי הקדומים שלנו יצרו ורקחו
אם אגיד שאין לרע קיום ומקום
סביר להניח שמה שאצור זה עוד ממנו
משום שהוא יאבק על מקומו
אם אתמקד ברע
הוא יגדל
אבל גם אם אתנגד ואתכחש לו - הוא יאבק.
הרע העולמי ואולי גם הפרטי כרגע נאבק על קיומו.
החדשות הטובות הן
ששום דבר לא נאבק על קיומו
אלא אם כן הוא בסכנת קיום.
הא הא!
רוצה לומר -
אם המציאות שמשתקפת לנו מצגי הטלויזיה, מסכי המחשבים, הטלפונים הניידים, או מהרחוב, היא בלתי נסבלת
כאוטית, אלימה, רוויית שנאה, הרג, מוות, כאב, וסבל
במימדים שרק הולכים וגדלים
סימן שהניקוי נמצא בשלבים פעילים מאד
שפכנו חומר חזק מאד
והכל מבעבע
אנחנו רואים שכבות של לכלוך צפות אל פני השטח
ומבקשות להתנקות
סבלנות,
עוד קצת.
מה התכלית של הפוסט?
לא יודעת
אולי לעודד, אולי להעביר את המסר
שאני אישית מאמינה
שהעתיד עוד לפנינו
חוק טבע - אף פעם לא קורים דברים גרועים נטו בשביל להכאיב ולהרוס ותו לא
לכל יש סיבה,
גם אם היא לא ברורה כרגע
אולי אני רוצה לסחוף אתכם להאמין יחד איתי
שכרגע מכונת-הכביסה הקולקטיבית שלנו עובדת על תוכנית של 1500 סל״ד
וכן, אנחנו נבחין בג׳יפה של הלכלוך ובמי-הביוב שנשטפים
עד שהניקיון ייגמר
תבחרו להאמין שבסוף תצא כביסה ריחנית ונקייה
אולי אפילו לבנה
כזו עם ריח של מרכך הכי נעים שיש
תבחרו להאמין שהדיטוקס יעבוד
תבחרו להאמין שבסוף יהיה קל יותר לנשום ויהיה לנו מלא חמצן נקי
תבחרו להאמין שנצליח להגיע לגלי אלפא ותטא
שיגיע הרגע של מיינד שקט
שתגיע המציאות שבה חווים גרסה אחרת של אנושות
שאולי טרם נצפתה כאן
ולכן כ״כ מטלטל ומפחיד עכשיו
כי פנינו אל הלא-נודע
אולי ננסה לשמור על סקרנות
כי עוד אין לנו טיזרים ואין לנו preview
ונותר רק להאמין.
