15/10/2025
לאחר שמבנקוק יצאתי בשן ועין ,
הגענו לבית ההבראה קוסמוי- אילת, שם גם ראינו בשקיקה את החדשות הטובות מישראל, בכינו, צחקנו וקפצנו לבריכה לאות שימחה רציתי להציף בסידרת
כלי עתיק הישרדותי שנקרא מסלול עוקף רגש
Emotional Bypass – מצב שבו המוח עוקף במודע או שלא במודע רגשות שמכבידים מדי, כדי שנוכל להמשיך לנוע. לא להרגיש הכל עכשיו, אלא רק אחר כך, כשיהיה בטוח יותר, זה אותו מנגנון ששירת את אבות אבותינו בבריחה מטורף (Fight or Flight), מופעל גם במציאות הישראלית בשנתיים האחרונות שנאלצנו לחיות
במצב של War-Work balance
וזה היה לא לפשוט בכלל…
המנגנון נשען על התקשורת בין קליפת המוח הקדם-מצחית 🧠 (Prefrontal Cortex) – האזור שאחראי על תכנון וקבלת החלטות, לבין מערכת הלימבית – בעיקר האמיגדלה, שאחראית על עיבוד רגשי.
במצבים של עומס רגשי רב, עייפות או סטרס, קליפת המוח יכולה “להשתיק” באופן זמני פעילות לימבית כדי להימנע מהצפה שעלולה לשתק. כך אנחנו מצליחים לפעול למרות שיש רגשות שקשים לעיבוד בזמן אמת🤫.
ופה במסע שלי כשיום נמשך לשתיים-עשרה שעות של תנועה, רעש ( הרגו אותי הצפירות ברחוב וצעקות הטוק-טוק), שפה זרה,
ניהול בלעדי של האפליקציות (אגודה, בולט, מפות) ולילות קצרים מדי (שילוב של מוח קודח וגיל המעבר), לא פלא למה המוח שלי שולף כלי עתיק הישרדותי.
לעומת זאת
אין כמו הרגע שבו אני נכנסת למים – בין אם בג׳קוזי הפרטי (פינוק ללילה אחד), בבריכה השקטה במלון, או הים הפתוח שנפרש לפני שקט ורגוע. השקט הזה, שבו הגב שוקע אל הציפה והגוף עובר ממאבק באוויר לאיזון מושלם, מזכיר לי שהמדע פוגש את החוויה בדיוק כאן. בין מקורות הסטרס של הטיול והחיים (כל התמודדויות שמכירה מהבית על סטרואידים) , לבין רגעי החסד במים – שם המדע פוגש את הגוף שלי (המערכת הפראסימפפטטית Rest and Digest ) , ומאפשר סוף־סוף לנשום.
כשבטיול, הקרקע מתחלפת מתחת לרגליים מדי יום, כשהגוף רץ קדימה והמוח עוד מעכל את חוויות אתמול אני מתעוררת בלילה ושנתי נודדת דווקא שם, בין עייפות, אני רואה איך המוח שלי מנווט: איך הוא בבוקר המוח עוצר את הרגש, לא מנתח את המציאות, אני פועלת על אוטומט.
בערב, כשמגיע השקט – לפעמים באמבט חם, לפעמים מול נוף לא ייאמן – הוא סוף־סוף מרשה לעצמו לעבד את
המציאות (לרוב בשיחה עם שלום , פגישות של 3 בבוקר) רק כדי שאוכל לשאת אותה.
ועולה געגוע לשגרה שמאפשרת לווסת – יש שעות, גבולות, יציבות (עוד כמה ימים ונתחיל את המסע הביתה). שמאפשרת מרחב אישי (אוהבת את כולם צריכה יותר מכל את השקט שלי)
ובלילה הזה, מתגנבות המחשבות, שמחה על החטופים בבית וההבנה שכאילו אנחנו מכירים אותם ואת המשפחות שלהם אבל לא באמת…
