07/12/2025
אתמול ראיתי תאונת אופנוע, כזו שסביר שהנהג לא שרד.
שני רמזורים אחר כך עמדה מולי בחורה על טוסטוס עם סיגרייה ביד אחת וטלפון ביד השנייה. וציפורניים מאוד מטופחות.
ונזכרתי בשיחה שהייתה לי עם לביא.
לביא שאל אותי אם אחזור לרכב על אופנוע, והסברתי לו שלא, שכמה שאני שונאת פקקים (אני מעדיפה לנסוע שעה וחצי לבסיס בדרום מאשר להיות חצי שעה בפקק לבסיס במרכז), אני כבר לא טיפשה מספיק כדי לרכב על אופנוע.
היום אני מבוגרת מגיל 49. בעצם 49 ויום, במדויק. חכמה יותר, בוודאות.
ואולי זו אחת המתנות שהשנים נותנות לנו: להבין שלגוף שלנו מגיע שנשמור עליו קצת יותר טוב.
לא מתוך פחד, אלא מתוך הערכה. מתוך הידיעה הברורה שהוא מה שמחזיק אותנו כאן — בכל יום, בכל מאמץ, בכל עומס, בכל בחירה לא פשוטה.
אני רואה את זה גם בקליניקה: אנשים מגיעים אחרי שנים של "יהיה בסדר", שנים של דחיקה לקצה, שנים של התעלמות מסימנים קטנים שהגוף שלח.
ורק כשהוא כבר צועק... הם מגיעים.
הלוואי שנלמד להעריך את גוף האדם.
הלוואי שנלמד לעצור, גם אם זה רק לחצי שעה של מגע, נשימה, שחרור.
הלוואי שנבין שהגוף הוא לא מכונה, הוא שותף!
ואם לא נתייחס אליו בכבוד, הוא ידרוש טיפול, אבל בדרך הרבה פחות נעימה.
וזה ההבדל בין ילדות לבגרות: להבין שלדאוג לגוף זה לא פינוק. זו אחריות.
***בתמונה חגיגות ה 49 מנוחת הלוחמים אחרי החלקה על הקרח.
