02/02/2025
לחזור_לחיים
3/30
חלק מלספור את ההצלחות שלי, זה ללמוד לספוג פה אהבה- ולהיות בתגובתיות אליה, שמבחינתי זה העניין הגדול אצלי ולדעתי? גם לרוב האנשים. (ולא לאחר מותי אבל זה למחר כי יש לי וואחד מה לכתוב על זה).
בד"כ כשיש הרבה תגובות על פוסט בין אם משהו ככה מרטיט ומשמעותי ששינה לאנשים, בשמחות ימי הולדת, לידות וכד' או... להבדיל במצב כזה, אני משתבללת ונאלמת [תיכף ההסבר]
תמיד הייתה לי "קנאת סופרים" באלו שמצליחים להגיב ישר על הכל (לכן הפעם באתגר שלי חוזרת להגיב לכל לאט לאט גם בפוסטים קודמים, בכ"ז אני אחת:) או חצי בינתיים😉)
בכלל אנחנו בני האדם יצור מעניין, צריכים דרמה גדולה טובה או ההיפך מטובה להבדיל, כדי להרגיש חלק ושם אנחנו מגיבים (תרבות הלייקים) זה מחזיר אותנו לתחושת השבט. לאיכפתיות, לנוכחות. לתחושה שכמעט יכולנו להחמיץ משהו נורא או מדהים- ואז מנגנון החרטה נכנס לפעולה.
חלק ממה ששומר עלינו בחיים ברמת התודעה ותת המודע- הוא להימנע מהמנגנון הזה בכל מחיר.
אפשר לראות איך כשהדרמה יורדת יורדים "הלייקים" והתגובות.
ברוח התקופה- דוגמא טובה היא האירווזיון,
בזמן בהכנות לקראת כולנו לגמרי בעד הנציג המיועד (לרוב) אחרי האירוויזיון פתאום מתחילה להתגנב אלינו ביקורת... על השירים, על הקול ולא מעט? על האישיות של אותו אדם.
הוא כבר לא כזה רלוונטי, כאילו הקסם שהתאהבנו בו לא שם יותר.
זה קורה לנו גם עם אנשים בחיים. אפילו כאלו שמאוד היו עבורנו בתקופות שונות. חברים, בני זוג, מורים, קולגות, תלמידים ועוד
בעצם המוח שלנו סורק כל הזמן ובודק 2 דברים:
1. מה חסר לנו? (שאם יש לשני זה מפעיל אותי)
2. מה רלוונטי לי היום מהאדם הזה? והאם זה מושג עבורי?
אפילו חוסר כסף להגיע למישהו שאוהבים יכול לפתח רגשות קשים בהמשך- עד לקנאה שנאה ועוד.
מה שאני רוצה לומר... הוא שבעולם מורכב כל כך של רגשות, כאדם סופר אמפתי שקולט ומרגיש הכל, יש ברבה דואליות.
אני רואה את הטוב תמיד מחפשת אותו דווקא [ככה "משביתה את מערכת ההפעלה של לחפש את הלא טוב... או הרע, שהיא לחלוטין הישרדותית]
אבל אותו "רע", לא טוב אנושי, הוא חמקמק. הוא נוכח עד שקשה להתעלם ממנו.
חוזרת להתחלה- לספוג אהבה.
בזה השתפרתי... אבל ברגע שספגתי? זה כמו שיח פנימי שכבר עניתי לאדם- כדי לא להיות מוצפת.
ופרפקציוניסטית של מילים- אני לא יכולה לענות מעט מידי. אלא את מה שיש לי על הלב [מרגיש לי זלזול לכתוב פשוט "תודה" כשתגובת לב לפניי]
ואז... זה נשכח...
ככה מערכת ההפעלה של הדחייה לאחר כך פשוט מסייעת לי לספוג, אבל- לא להיות בתגובתיות שמייצרת מנגנון חדש ודנדש לגמרי של ספיגת אהבה.
לא סתם בחרתי לכתוב את זה היום (בראש היה לי משהו אחר, אבל ליד הכותבת רצון לריפוי משלה)
כי בתקופה הזו חוויתי המון אכזבות מהמכונה המופלאה הזו שניקראת בני אדם.
תמיד כל חיי השוותי לאיך אני הייתי נוהגת... בסיטואציה זו או אחרת. וגיליתי? שאיך שהוא אני נשארת בזה לבד.
ככה בעצם הבנתי... האמת לא מזמן, שהשיטה שלי מבוססת על ערכים. (עד אז חשבתי על כנות ואמת, שבמושגים שלי זה נקרא: פילטרים ערכיים) לכל אחד פילטר ערכי אחר.
ולא זה לא תמיד דווקא מה שעולה לנו במחשבה (סמייל קורץ)
הבנתי שבערכים שלי אני אחרת. שהם נבנו אצלי אחרת. שהם רוטטים אותי אחרת. שהם מחוברים למשהו מעבר אליי, לבריאה ודרכם אני ממשיכה להתפתח ולפתח חדשים.
אז גם הפעם הערכים שלי לא תאמו הרבה...
אבל משהו מהם, איזה ניצוץ דווקא זהר באור של הזוהר הצפוני בקהילה שלי- קהילת תלמידים משפחה של עשרות אנשים שהמשיכו את החזון שלי. הקימו מעגלי ריפוי עבורי, המשיכו בקשות של ריפוי בקהילה שלי-שלנו. המשיכו את החזון שלי שהוא כבר מזמן לא רק שלי.
גייסו כסף לעזור בארוחות חמות לילדים שהבינו שאין מי שיבשל להם כרגע בתוך הטירוף...
שלחו הודעות חיזוקים, התעניינו.
הצלחתי. הצלחנו. יש תקווה לאנושות.
זה זמן טוב להקדיש לכם את הפוסט הזה, להגיד לכם תודה🙏 לא אגיד עשיתי את שלי- כי עשיתי:) עשינו והמלאכה עוד מרובה
ועשיתי בלשון עבר- מקושר לי למשפט הנודע של "זהו אפשר ללכת", סיימתי פה.
אז לא סיימתי. יש עוד הרבה מה להמשיך. לשנות. לעקור ולהנחיל ערכים מחדש.
אז בתוך כל האכזבות יש פנינים.
שנוצרו לאורך השנים בתוך צדפות שאכלו ונחנקו מהרבה הרבה חול...
אבל יצרו? את הדבר היפה ואחד החזקים בעולם🙌
התמונה הזו קפצה לי היום בזיכרונות, כמה שנים אחורה, זמן קורונה. קורס מחלות והפרעות
מאוריקי בבטן בחודש מתקדם מאוד.
קורונה לא נגעה בי (בלי קארמה קולז) כי לא היה לנו הסכם כזה... עד היום חמסה... והכל בטבעי
ולב פתוח פתוח לריפוי עם אחת הקבוצות המדהימות שהיו לי, כולם שקדו על הריפוי שלי הפעם במאוד מאוד.
שאם לא היה כך עוד אז והיום?
מי יודע אם הייתי כאן היום.
תודה לבורא עולם, תודה על משפחת נשמות.
תודה על שליחות שהופכת משנה עמוקה יותר מ"רק אנחנו" ומחלחלת הלאה☆
תודה- על מי שכן♡
