What are the opening hours?

Monday 09:00 - 20:00 Tuesday 09:00 - 20:00 Wednesday 09:00 - 20:00 Thursday 09:00 - 20:00 Sunday 09:00 - 20:00

יאיר סהר - פסיכולוג. הדרכת הורים

Home
Israel
Ramat Gan
יאיר סהר - פסיכולוג. הדרכת הורים

הכוונת הורים לגישה מיטיבה במפגש עם הילדים
בהובלה רגישה ובהתבוננות הוליסטית על צרכי הילד.ה והמשפחה

הורות היא עבורי ההרפתקה החשובה ביותר בחיינו.
רובנו נתקלים בה בשלב מתקדם יחסית של חיינו, ועם מעט מאוד ניסיון.
למרות שישנם הרבה מקורות מידע (והצ'ט ש"יודע הכל"), רובנו מגדלים את הילדים בתחושת חוסר ודאות, חששות, והרבה תסכול.
אולי "ככה זה ילדים"?

מוטיב משמעותי ודרמטי בהורות הוא הביקורת.
כמעט כו-לם, יודעים איך נכון יותר לחנך, ואיך אנחנו אמורים להגיב, בנוגע כמעט לכל הקשור לגידול ילדים. מתוך דאגה עמוקה, הסבים, הסבתות, הדודים, הגננ/ת, החברים, המורה בבית הספר ואפילו המוכר במכולת לא יחסכו מאיתנו את הביקורת כשיש להם - ויש להם - "לטובת הילדים" כמובן.

כשאנחנו מצליחים להיות עמידים אל מול הביקורת מבחוץ, מחלחלות מחשבות ביקורתיות מבפנים: "ואם הוא סובל?", "אולי עדיף לתת לה?", "בשביל מה לריב על זה?", "אולי אני סתם נוקשה?". מוכר לכם?

ביקורת מכיוון שלישי שייכת לתחום ה-"זה לא אני, זה הוא". אנחנו מפנים אותה ישירות כלפי הילד, ואולי כך אנחנו מרגישים ש"אנחנו לא אשמים".

אני מבקש להבהיר - ואנחנו באמת לא אשמים!
אז למה בכל זאת יש קשיים?

כי יש מגוון רחב של אתגרים בהורות, והם רבים ומתחלפים ככל שהם גדלים, וגם לובשים צורה שונה בין ילד לילד. כבר מרגע הלידה ולפעמים גם לפניה, אנחנו מתחילים להתמודד עם תהיות במגוון סוגיות, ואנחנו מגלים שאף אחד לא הכין אותנו לרגע הזה של אחרי הלידה.
זה מתחיל בהאכלה והרגלי שינה (שינה? זוכרים מה זה בכלל?!) אחר כך דאגה להתפתחות תקינה, ותקופות מתסכלות של "דווקא!" (האמנם?). משם עוברים לאתגרי הגמילה והתמודדות עם פספוסים חוזרים, התפתחות של פחדים, ואולי תחושה ש"האופי של הילד השתנה". ויש גם התמודדויות עם מסגרת הגן, ובהמשך בית הספר, הקניית הרגלי למידה, הקושי להתחרות במסכים הקורצים,
ועוד ועוד, וכל זה כשאנחנו עוד רחוקים מאוד מלדבר על גיל ההתבגרות...

אי אפשר "לנצח" את זה, בעיקר כי לא מדובר במלחמה.
האתגרים האלו הם של כולם. של הילד, של ההורים, של המשפחה המורחבת ושל הסביבה בכלל. עיקר הקושי לא טמון בהורה, בילד, או בסבתא, אלא ביכולת לתקשר נכון את ההתפתחויות לכל אורך הדרך.

במסגרת הקליניקה אני עוזר להורים למצוא את הדרך המיטבית שלהם להתמודד עם סוגיות של גידול, חינוך, והקניית הרגלים לילדים, במצבים שבהם יש תחושה שאפשר היה לצלוח את האתגרים בצורה טובה יותר, חיובית יותר, תוך שיתוף פעולה ועם הרבה פחות תסכולים ומאבקים.

הייעוץ שלי מתאים לזוגות בשלבים של לקראת הורות (כחודשיים לפני הלידה) ולהורים החל מהלידה (הסתגלות להורות, הרגלי שינה ואכילה) דרך גילאי בית הספר וגיל ההתבגרות המאוחר (הרגלי למידה, מצבי סיכון ואלימות), ואף לגילאים הבוגרים (קשיי יציאה מבית ההורים לחיים עצמאיים, מתחים ביחסים הבוגרים גם בגילאי 30 ומעלה).

כאן אני כותב על אנקדוטות הקשורות לעולם ההורות, במיקוד בגיל הרך.
ניתן להתעדכן כאן גם בסדנאות, הרצאות ואירועים נוספים בהם אני לוקח חלק.
לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, הצטרפו לקב' הווטסאפ השקטה שלי: https://bit.ly/ParentshipYairSahar

השכלה ותעודות:
פסיכולוג מ.ר. 27-155196.
תואר שני בהצטיינות (M.A) בפסיכולוגיה קלינית, אונ' בר-אילן.
תואר ראשון בהצטיינות יתרה (B.A) בפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה.

30/10/2025

איה כורם היא בעיני מהיוצרות היותר מעניינות
אני אוהב להקשיב לשירים שלה, וגם להגיגים ולהומור שלה ברילס

וידעתי שיהיה מעניין לשמוע את ה"תשובות" שלה לאלתרמן (לכאורה יומרני ועדיין)
החלטתי באופן חריג לשתף כאן שיר, חדש, שלה - "עלינו לא שרים שירים", שמצליח לזקק תקופה הורית ישראלית מאוד ייחודית, גם אקטואלית מן הסתם, אבל לא רק.

חוויה ממש.
הקישור בתגובות.

אהבתןם?

תודה איה כורם Aya Korem ❤️

22/09/2025

חיבוק.
כנראה "רק" חיבוק.
אם תבקשו לבחור להתמקד בתנועה אחת ספציפית, לחזור אליה ועליה כמה שיותר בכל יום השנה - אני מציע חיבוק.
הוא מתאים כמעט בכל סיטואציה שאפשר לחשוב עליה*, והוא כנראה התנועה הכי חשובה שאנחנו יכולים להציע לילדים שלנו. ולעצמנו.

כי חיבוק הוא לא רק אהבה.
חיבוק הורי משרה בטחון ויציבות,
הוא מתאים כשאנחנו מבקשים לחגוג יחד הצלחות והנאות,
וגם מאפשר לנו להציע נחמה ברגעים של תסכול וקושי.
החיבוק שלנו עוטף כשהעולם נדמה גדול ומאיים מדי,
וגם עוצר, מונע ומגן מפני מצבים של סכנה.
חיבוק יכול לאסוף ולהשקיט כשהילדים מתפזרים ברגשות,
וברגעי סערה גם לאפשר לנו השהייה וחזרה לויסות ביחד.
אנחנו יכולים לחבק אותם כשקשה להם להתקדם,
ויכולים גם לקדם אותם הלאה בחיבוק מחזק ומעודד.

החיבוק הוא אולי ה"מילה" הראשונה שלנו כהורים. הרבה לפני המילים, והרבה מעבר להן.
וחיבוק בכל זמן ומקום הוא אהבה ללא תנאי הלכה למעשה.

שנצליח השנה להיות הרבה יותר בחיבוק
זה באמת בידיים שלנו

---
בתמונה - עלמה בת 6 שבועות היום. נראה שגם היא כבר הבינה את הקטע
---
*תבדקו אותי. תאתגרו אותי באהבה!
באיזו סיטואציה חיבוק לא מסתדר לכן ולכם?

31/08/2025

6 עצות לקראת מחר, כדי להתחיל שנה בטוב:
---
1. צאו מוקדם, הגיעו לגן/בית הספר בשעה מוקדמת יחסית. זה מקטין עומס קוגניטיבי בהגעה, ומאפשר לילדים להיחשף להמולת היום בהדרגה.
---
2. צפו לתקלות. לקושי. למורכבות. השתדלו להיות שם בשבילם, ולתת להם תחושה שכל רגש וחוויה היא לגיטימית. אין ציפיות, והם לא מאכזבים אותנו. מקסימום נופתע לטובה.
---
3. קושי גדול ביום הראשון לא מנבא שכך תיראה השנה. אבל הנוכחות הרגועה והיציבה שלנו, בהחלט משפיעה לחיוב על היכולת להסתגל למסגרת החדשה. תנו להם זמן.
---
4. גייסו את הצוות לתמיכה. הסבירו להם מה עוזר לילד שלכם להשתלב. המשיגו פעולות מסייעות, להבדיל מקשיים ואתגרים, או דרישות כלפי הצוות. יש להם המון על הראש. הטיפים שלכם יכולים לסייע להם וגם לילדים.
---
5. תקשרו באופן חיובי, נינוח ואיכפתי עם הצוות. כשהילדים רואים שאתם בקשר טוב עם הצוות, הם מפתחים אמון כלפי הצוות, ובהמשך גם יפרדו מכם בקלות רבה יותר.
---
6. סמכו על עצמכם. יכולתי לכתוב עוד אינספור טיפים, וחלקם סותרים עצות אחרות או הנחיות של הצוות. תחושות הבטן שלכם רלוונטיות. עשו מה שמרגיש לכם נכון עבור הילדים שלכם. אתם מכירים אותם הכי טוב.
---
מוזמנות להוסיף טיפים משלכןם, להאיר ולשאול
נחיתה רכה לשנה מוצלחת,
יאיר 🙏❤

26/08/2025

"סוד" מקצועי - אנחנו בכלל לא אמורים להרגיע את הילדים
---
עלמה בת שבועיים ויום, ואני שם לב שמה שעובד עבורנו הכי טוב זה לעשות מינימום תכניות ותכנונים מראש, ובמקביל לשמור על הגמישות ולהתכוונן בהתאם לצרכים של כולנו. טוב נו, בעיקר של הילדים.
---
בשבת אחה"צ הרוחות בבית כבר אותתו סיר לחץ, אז לקחתי את ה"גדולים" להתאוורר במזרקות. כשהגענו למתחם שלושתם הניחו את הקורקינטים והסנדלים, ומיהרו למים, ו... בדיוק המזרקות עצרו. הפסקה. לפחות נעביר אותה יבשים ונינוחים בציפייה.
---
בזמן ההמתנה התיישבו לחסל קילו עגבניות שרי, ועוד כמה משמשים, שזיפים, ומה שיש. מתישהו לתום נמאס כנראה להמתין, והוא נכנס אל הרחבה כדי להנות מהרצפה הרטובה. פחות מדקה מאוחר יותר, הוא כבר חזר אלי מדדה בבכי "אבאאאא, החלקתיייייי!!!!". נראה שהוא חטף חתיכת מכה. לא השלמנו את החיבוק והוא כבר בדרך חזרה לרחבה, ישירות אל הנפילה השניה בתוך דקות, ושוב אלי בבכי.
---
השעה הקרובה תהיה רצופה ילדים נרטבים, משפריצים, משתוללים במים, והורים כמוי מסביב שמתמודדים עם מציאת האיזון שבין לשחרר לבין להיזהר. בין "לכו תהנו" לבין "זהירות לא לרוץ!".
---
לרגעים אני מצליח להתבונן בילדים, הם שמחים ונהנים, ונופלים, ובוכים, ושוב חוזרים, ושוב נופלים, ואפילו נפצעים וחוזרים לשחק. אם תרצו, הילדים מזכירים לנו שבשביל ליהנות צריך לקחת סיכונים, ולהיות מוכנים לטעות, ליפול, גם לכאוב. כגודל ההנאה המבוקשת, כך גודל הסיכון להתרסקות עצומה.
---
פעוט מחליק קרוב אלי. אבא שלו ממהר אליו "לא קרה כלום" הוא אומר לו. מושיט אליו ידיים לעזור - "קום, אתה בסדר" הוא... קובע? הסבתא אולי שואלת משהו, והאב עונה לה "קודם כל כדי שהוא יהיה רגוע. הנה תראי, הוא לא בוכה".
הפעוט באמת לא בכה. היה נראה לי שהוא אולי עוד קצת המום-מופתע, ועוד לא הספיק לעכל את הנפילה.
---
אני רואה עליו שהוא אבא טוב, בעיקר כי באמת איכפת לו. ואתם יודעים שסיפרתי על הסיטואציה הזאת כי היא עדות נפוצה לשגיאות מהותיות בעיני בתפיסה שלנו בנוגע לרוגע, ולגבי הדרך שלנו לעזור לילדים להתמודד עם סיטואציות מפחידות, מלחיצות, כואבות. כי העובדה שהילד לא בכה, לא מלמדת בהכרח שהוא רכש את מה שקיווינו - היכולת להתמודד עם אירועים דומים-שונים בעתיד.
---
בעולם מקביל, שבו היינו חווים מעורבות חברתית יותר כאיכפתיות ופחות כביקורתיות, פחות כאצבע מאשימה ויותר כנסיון להציע עזרה - אני מניח שקצת אחרי שהאירוע הסתיים, הייתי משתף אותו בדעתי. יום אחד אולי נגיע להבנה הזאת, שבאמת כולנו בסיפור הזה יחד, ושלתמיכה יש כח מעגלי.
---
בינתיים, בעולם הנוכחי, אני מקווה שגם הוא ישמע על המפגש הערב, ויצטרף כדי לשמוע על הדרך שבאמת מחזקת את הילדים (ואותנו) ברגעים של סטרס ודאגה - הפעם גם ספציפית לקראת תחילת שנת הלימודים.
---
מה אנחנו יכולים לעשות למען הילדים בימים האחרונים של אוגוסט?
איך אנחנו יכולים להיות עבורם בסיס בטוח שבאמת מציע נחמה?
מאילו מלכודות נפוצות חשוב וקל יחסית להימנע?
איך להגדיל את הסיכוי שהם יספרו לנו מה עובר עליהם?
בקיצור - איך להוביל אותם בבטחון בתקופה הראשונה של השנה, כדי להגדיל את הסיכוי להסתגלות מיטבית ולשנה באמת מוצלחת.
---
המפגש הערב הוא ללא עלות!
אתייחס בו לשאלות הספציפיות שלכם, וברישום תוכלו לכתוב לי מה מעסיק אתכם באופן ספציפי.
מעוניינים להצטרף? כתבו לי ואשלח לכם קישור להרשמה.

*לא תישלח הקלטה*
---
והלואי שהשנה החדשה תביא איתה את מה שכולנו כבר מזמן מקווים לו 💛

25/08/2025

אז עלמה כבר בת שבועיים היום, והנה מתחילה השנה וצריך לבחור לה משפחתון 😜

וברצינות, למרות שאני ישן פחות טוב משהייתי רוצה, שנת הלימודים לא מחכה לנו, ומאוד חשוב לי לעזור לכם להתכונן בצורה הטובה ביותר. אז אני מזמין אתכם לזום ללא עלות מחר בערב, להורים לגילאי שנה עד 8.

המפגש יהיה ממוקד בסוגיות שמעסיקות אתכם, וכבר יש דף הרשמה ששיתפתי הבוקר בקבוצת הווטסאפ השקטה (אם עוד לא הצטרפתם, הקישור לקבוצה ולמפגש בתגובות)

הנה חלק מהסוגיות שכבר כתבתם לי, ושאאני מתכנן להתייחס אליהן במפגש מחר:

איך לתקשר עם הילדים על העתיד לבוא: מה אומרים על הגן החדש/הכיתה החדשה? איך להתמודד עם חשש, חרדה והתנגדות שעולים כבר עכשיו?

איך להקרין יציבות כשאנחנו עצמנו בחרדה: מה עושים כשגם לנו זה מלחיץ ואנחנו צריכים לשדר "הורה חזק"?

הדילמה של זמני פרידה: האם להמתין ליוזמת הילד או לקבוע גבולות זמן? איך להתמודד עם בכי בפרידות?

חיזוק חברתי של הילדים: איך לעזור לילדים שמתקשים להתחבר או נפגעים מחברים, ומה עושים עם ה"כשלונות החוזרים" שלנו?

תזמון של שינויים: האם נכון לשלב מעבר לגן/כיתה עם שינויים אחרים, או שעדיף להמתין?

ציפיות לפי גיל: מה מתאים לכל שלב (גן/כיתה א'/כיתה ג') ואיך להתאים את התמיכה שלנו?

המפגש הוא מחר, בזום ללא עלות, ועדיין אפשר להירשם וגם לתייג חברות/ים.

אפשר להוסיף בתגובות שאלות נוספות להתייחוסות שלי מחר.
** המפגש יתקיים בלייב בלבד. לא תישלח הקלטה **

אני פה כדי שתוכלו להתחיל את השנה הכי טוב שאפשר
נתראה מחר ❤️

22/08/2025

כמה ההשפעה שלנו עצומה?
---
מילדות אנחנו מחפשים להבין את העולם דרך סימנים ורמזים בסביבה.
גם ההסברים שלנו הם רמזים חשובים, שסולם הערכים שלנו משתקף בהם.
עד כמה חשוב לנו למשל, שלילדים שלנו יהיה איכפת מהסביבה?
---
חשוב לנו שהם ידעו שזבל אנחנו משליכים לפח.
אנחנו גם חוזרים על זה בבית ובגן במגוון דרכים וסיטואציות.
והנה קליפת בננה מתייבשת על המדרכה.
---
חלפתי על פניהן בדיוק כאן, כשהאמא אמרה:
"הנה, מישהו זרק פה קליפת בננה, זה לא יפה"
הסבר קצר ואגבי לכאורה. מה הילדות הפנימו?
---
מה באמת קרה עם הקליפה?
האם מישהו זרק אותה? - פעולה של פגיעה מכוונת
ואולי היא נפלה משקית? נשמטה מיד של פעוט? - טעות אנוש
---
מה יקרה עכשיו?
מקווים שמישהו יקבל קנס? - תקווה לענישה כגמול
הקליפה תישאר כאן? - ייאוש, אכזבה, ואזלת יד
---
המסר שלנו בסיטואציות יומיומיות מופנם בהרבה מאוד דרכים.
האם הילדים שלנו גדלים בסביבה של זרות, ניכור, ורוע מובנה?
או שאולי במקום בו זה אנושי לטעות, ויש לנו הכח להשפיע?
---
מה אני מציע?
"אוי, יש פה קליפת בננה על המדרכה, *אולי* היא נפלה למישהו בטעות.
בואו נרים אותה ונזרוק אותה לפח*..."
---
תגידו "מה, מישהו אחר לכלך ואנחנו נשלם את המחיר?"
אני מודה שגם אני לרוב לא עושה את זה. כי החיים, והקצב, ואין לי שקית.
אבל תראו כמה טיפול בסביבה שלנו מעורר התנגדות, כשאנחנו בתודעה של אחריות ואשמה.
---
"אבל זה לא אני שיחקתי/פיזרתי/לכלכתי, זאת היתה רק היא!"
מוכר לכם? ❤️

---
כדי לעקוף את האלגוריתם - הצטרפו לקבוצת הווטסאפ השקטה
לדיונים בסוגיות הורות - הצטרפו לקבוצת ההורים
לסוגיות שינה בגיל הרך - הצטרפו לקבוצת השינה
קישורים שם 👇

18/08/2025

גם לפני שבוע היה יום שני.
אבל לא בכל יום שני בערב מגיחה עוד עלמה אל העולם, ולא כל עלמה שמגיחה אל העולם מצטרפת למשפחה שכבר מרגישה שלמה, ושבכלל לא יודעת שיש בה עוד מקום שמחכה להיתפס.
---
במשך 37 שבועות ו-3 ימים, פינינו לה קצת מקום בבית, והמון בלב.
וכמה שהיא נראית שקטה עכשיו, היא הגיעה בפרץ בלתי צפוי של "אני רוצה לצאת אליכם ועכשיו!!!"
---
זה מלכתחילה תוכנן להיות ערב חגיגי.
ה"גדולים" היו מוזמנים למסיבת פיג׳מות, ואם לשפוט לפי המהירות שבה הם נעלמו לי מהאוטו אל הבניין מבלי אפילו להגיד שלום, אפשר לומר שהם די התרגשו מהאירוע. מאוחר יותר, סביב 18:00, השכבנו את תום לישון, ונשאר לנו ערב רגוע לעצמנו, קצת לנוח מהקצב של התקופה האחרונה.
---
סביב 19:30 סיימנו לארגן את הבית, והתיישבנו לנוח. אולי נראה משהו? עברה מחשבה מהראש אל הפה וממנה אל השלט. עוד לא התחלנו את שלב ההתלבטויות כשירידת המים החלה, ומיד הגיעו גם צירים דרמטיים, שלא לומר ציר אחד ארוך וכואב, שיש בו גם שיאים של כאב גדול יותר.
---
נסיעה זריזה, צעקות כאב, ו-66 דקות מאוחר יותר, רגעים שהרגישו כמו שניות ונצח גם יחד, עלמה כבר היתה בחוץ, מתלוצצת עם מיילדותיה. 66 דקות מאוחר יותר, 2 אהבות שלי שכבו זאת על זאת, סוערות עדיין, עטופות באהבה.
---
שבוע אחרי נדמה שאנחנו כבר בסוג של שגרה, וכולנו עדיין מעכלים את החוויה החדשה יום יום, בכל רגע.
---
דנה אהבת חיי, אני כל כך מתרגש מהשבט שלנו. מהבית שאנחנו ❤

03/08/2025

ספויילר - יש פה רק 2 עצות שהן באמת מוצלחות.
בואו נראה אם תזהו 😎
---
בשבוע שעבר נתקלתי בפרסום של רשימת עצות להורים - איך להתנהג כשהילדים רבים. מיד נכנסתי להציץ כמובן (בתמונה), כדי לבדוק אם שכחתי להכניס משהו להרצאה על מריבות בין אחים וחברים.
---
בקריאה ראשונה, איך לומר, לא עפתי.
אז נתתי הזדמנות לקריאה שניה, וזיהיתי גם הרבה דברים שרובנו עושים מתוך מחשבה שזה עוזר, ובעיני לא רק שזה לא עוזר, *זה ממש עושה את ההיפך*.
---
מפה לשם, אחרי קצת נסיונות ותיקונים (בערך 250, אבל מי סופר?), הכנתי ממש משחק שתוכלו דרכו לבדוק כמה דעתכם קרובה לגישתי לגבי כל אחת מהעצות ברשימה 😎
---
רוצים קישור למשחק?
כתבו מספר עצה שהיא טובה בעיניכם, ו"עצה" שהיא מלכודת.

30/07/2025

אז אלה גדלה, ותוך כדי תנועה (חורקת), אני לומד דברים חדשים על הגיל הצמיגי (ככה קוראים לו?).
מסקנות ראשוניות שלי לגבי גיל 9:

1. מתחיל בגיל 7

2. מרגיש ונשמע כמו 14

3. לנשום, לנשום, לנשום

4. לספור עד 10 כבר לא מספיק. עולים במכפלות

5. עדיין המון אהבה והתרפקות (לפעמים)

כל טיפ נוסף יתקבל בברכה 🙏
תודה מראש, אבא שבאמת משתדל 🫣

28/07/2025

האם אתם יודעים *באמת* איך להציב גבול? (זה קצת ארוך, קחו בחשבון)
---
כשהילדים מגיעים לגבול שלנו, זה די פשוט להגיד "לא" ושיתמודדו. אני שומע ביקורת על הורים ש"לא יודעים להציב גבולות", מאנשים שאצלם "הילד יודע שאם אמרנו לא, אז לא!". האמת היא שברמה הטכנית זה קל, אבל גבול בסגנון הזה הוא מה שעלול להשאיר את הילדים בתחושת מצוקה.
---
אנחנו אוהבים את הילדים שלנו, וחשוב לנו לדאוג להם. ענייני ממתקים, מסכים (וצרות אחרות) מעמידים אותנו בדילמה לא פשוטה. מה תהיה טובתם באמת בטווח הארוך?
---
האם כדאי 'לתת להם' - כי בקטנה, כי לא נורא, כי עדיף לא לעשות מזה עניין גדול ותחושת חסך שתלווה אותם כל החיים.
או 'לא לתת' כי זה רע להם, כי זה מדרון חלקלק, כי עדיף להפנים דאגה לעצמנו ולגופנו, לתרגל דחיית סיפוקים, או ערכים אחרים.
---
ברור לכולנו שהתשובה היא איפשהו באמצע. וזה האיפשהו הכי חמקמק שיש.
ואם אתם שואלים אותי? תגידו שאני קיצוני (התרגלתי 😉) אבל הייתי מוציא את רוב תעשיית הממתקים-חטיפים מחוץ לחוק, או מכביד עליהם את המיסוי כך שרק העשירים יוכלו להרוג את עצמם 😁.
---
בחזרה למציאות, אופן ההתמודדות שאני מציע כדי לשמור על מגבלות שפויים (כל אחד ואחת מאיתנו, עם מה ששפוי בעינינו), מתמקד בכמה היבטים, ונשען על הבנת המגבלות של הילדים.
---
1. נגישות פיסית - ככל שחוויה מרגישה נגישה יותר, כך אנחנו נוטים יותר לרצות אותה. כשאין עוגה שממתינה לנו במקרר, הסיכוי שניישר ממנה (רק מהקצה אומרים לכם!) פוחת דרמטית.
---
2. נגישות קשבית - ככל שהנושא (נניח מסכים) יותר בתודעה שלי, ככל שיש יותר מצבים שמתקשרים לי לצפייה במסך (ביקור אצל סבתא?), כך סביר שאצפה לו, ואתקשה לשחרר.
---
3. התקשורת סביב הנושא - האופן שבו אנחנו בוחרים לשוחח עם הילדים הוא קריטי בהשפעה שיש לו על החוויה שלהם, עשוי להשפיע דרמטית על התגובה שלהם, מכאן גם על החוויה שלנו, ובאופן מעגלי גם על האופן שבו אנחנו בוחרים לשוחח עם הילדים...
---
טיפ קטן להפחתת מצוקה - הכנה *מוצלחת* מראש
נניח שאנחנו רוצים לקנות מעט / לא לקנות בכלל. בכל מקרה זה יהיה פחות ממה שהם היו רוצים. הכנה מראש יכולה לסייע אם היא נשענת על חוויה הדדית בריאה. נסתכל על 2 אופציות:
1. "כשנגיע לבריכה, אל תבקשו ממני לקנות לכם יותר ממתק אחד!"
2. "כשנגיע לבריכה, תוכלו היום לבחור לעצמכם ממתק שלם!"
---
הרגשתם את ההבדל? מעבר לניסוח החיובי יותר באופציה השניה, מהות ההבדל בין האופציות, היא על מי *האחריות* להגבלה.
לכאורה בשני המקרים ההורה הוא המגביל והמחליט ש"רק אחד". ובכל זאת, באופציה הראשונה מתקיימת העברת אחריות אל הילד. אני ציינתי מה המגבלה, ומכאן האחריות היא שלך - הילד שלי - לא לבקש ממני. זה פתח לעולם שלם של האשמות כלפי הילדים כשהם מבקשים, אפילו על העכרת האוירה.
---
האופציה השניה משאירה את האחריות על ההורה.
הילדים יקבלו ממתק, ואחריו "מותר להם" להמשיך לרצות, להתלונן, להתחנן, לבכות, ולהביע את חוסר שביעות הרצון שלהם בכל דרך (לפעמים גם באופן פחות מווסת).
האחריות נשארת אצלנו, להחזיק את המגבלה ("גבול") באופן רך, מבין, מקבל את התסכול, מאפשר את כל מגוון הרגשות.
---
נכון שאופציה 1, במיוחד כשהילדים מפנימים אותה וכבר לא מבקשים כי "חבל על הזמן", מצטלמת יותר טוב מבחוץ, ומרגישה לנו גם יותר טובה ונוחה מבפנים. אבל אני מציע להיזהר מלהשתמש בה בגלל מה שמרגיש לילדים מבפנים.
אופציה 2 מציעה עבור הילדים את החוויה שאנחנו יחד, ואנחנו אוהבים מקבלים ומסוגלים להכיל אתכם - הילדים האהובים והנפלאים שלנו, עם כל מה שאתם חווים ומרגישים, עם כל מה שאתם רוצים ועם כמה שאתם מתוסכלים.
---
טיפ אחד נוסף על הדרך
בחרתם לקנות להם ממתק אחד (שלם!) בבריכה?
דחו את הממתק לקראת סוף הבילוי (כן, יותר מאוחר).
ההמתנה לממתק והפנטזיה, נעימה ועדיפה בהרבה מאשר חוויית התסכול על ש"נגמר, וזהו, אין יותר".

מה דעתכם?

---
היום בערב המפגש בנושא - הגבלות ללא "גבולות".
מפגש שני בסדרת המפגשים לקיץ, בעלות של 150₪ לשלושתם.
כל המפגשים מוקלטים, וזמינים לצפייה ל-3 חודשים.
מעוניינים? הגיבו שם של ממתק שהכי טעים לכם או הכי מחריד, ואל תגלו 😉

25/07/2025

למה חייבים להגיב כשהילדים מתחצפים?
---
לפני שתמשיכו לקרוא, כדאי שתדעו באיזו אוירה הילדים שלי גדלים*
1. אלה (הבת הבכורה שלי, אוטוטו 9) נשכה אותי לראשונה כבר בגיל 1.2
2. תום (ה-3 שלי), בן 3 וחצי, ומשתמש בנשיכות (גם כלפי) די הרבה.
3. הוא הרבה יותר פיזי באופן כללי, וזה מצחיק אותו.
4. גם גור (המרכזי, אוטוטו 7) נשך אותי מספר פעמים בחייו.
5. הם כבר קראו לי 'קקי' (פעם אחת ככל שאני זוכר)
6. 'אבא אתה מעצבן' זה צירוף שחוזר מלאאאאא פעמים בשנתיים האחרונות.
7. בשנה האחרונה אלה ממש לא מתרשמת מההומור שלי. היא טורחת ליידע אותי ש"אתה לא מצחיק!".
8. בגיל 7 חטפתי ממנה מכה מפתיעה למצח. זה קרה בגינה ציבורית, מול כל החברים שלה, כשישבתי להגיש לה אוכל, אבל היא רצתה משהו אחר.
9. עוד אירוע שחזר מספר פעמים בשנתיים האחרונות עם אלה - בעיטות. בניסיון מפורש להכאיב לי.
10. הילדים שלי מעולם לא נענשו.

*אני מניח שהיו הרבה מאוד אירועים נוספים, אבל אילו הזכורים לי במיוחד.
---
אני מקווה שאתם עדיין פה, ושלא מאוחר מדי לקרוא לכם להמתין רגע לפני שאתם ממהרים להסיק ממה שסיפרתי מסקנות מרחיקות לכת.

רובנו נוטים לקבוע בנחרצות לגבי הקשר בין עובדה 10, לעובדות 1-9.
הנטייה הזאת היא הדבר הכי הגיוני, טבעי ואפילו מתבקש ממי שגדלו בחברה ובתרבות שנשענת על ענישה כפעולה מובנת מאליה, שהיא לא רק לגיטימית, אלא כזאת שמהווה את מהות העשייה החינוכית. לא רק מתבקשת, אלא הכרחית.
---
רובנו המוחלט גדלנו בתרבות שבה הענישה היא תגובת ברירת המחדל של הטעות. מבלי ששמנו לב, הפנמנו עקרון מהותי נוסף - האחר כמעט לעולם לא טועה. הוא מתנגד. הוא סוטה במכוון מהדרך, הוא עושה "דווקא". עובר על החוק. עובר את הגבול.

גדלנו בחברה שאחד מעקרונותיה הם שאי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש. ומה עושים עם מי שעובר על החוק? מענישים מן הסתם. שלא לדבר על מי שחוצה את הגבול...
---
באופן מעניין לא פחות, בזמן שהפנמנו את ההתבוננות הזאת כלפי אחרים, רובנו ממשיכים להרחיק אותה מעצמנו. בכל מקרה שיש בו מקום לפרשנות - האחר עושה לנו דווקא (עוקף את כל הפקק בכביש, ולמה אין פה שוטר!!!), ואילו אנחנו באמת טעינו (כי פספסנו את הפנייה) וראוי למחול לנו. בסדר, ברור לי שזה קצת פשטני, אבל אני מקווה שהבנתם לאן אני חותר.

ומה לגבי הילדים? נראה שרובנו ממשיכים לראות בילדים שלנו את מה שראו בנו - יצורים אקראיים ונטולי כיוון (במקרה הטוב), או ככאלו שמכוונים להרע (במקרה הרע), ושללא תגובות חריפות מצידנו, יהפכו לפורעים וימוטטו את החברה.
---
אני חושב שאצל כולנו יש גם חשש מהעתיד. החשש שהילדים שלנו יגדלו להיות מבוגרים פחות 'מוצלחים'* ממה שהם יכולים להיות. למעשה אני מקווה שמספיק איכפת לנו כדי שנמשיך לחשוב עליהם ולחשוש להם ועבורם.

אני גם מזהה שהחשש הזה מוביל אותנו להיאחז בעמדות וקביעות חד משמעיות שקרובות לליבנו, ובמקביל לפסול ולהתנגד נחרצות לכל רעיון שרומז על אפשרות אחרת שמערערת על הנחות המוצא שלנו. "רק כך נשמור על הילדים, ומי שלא פועל כך, עושה לילדים שלו עוול".

*יש לנו גם הגדרות שונות ל'מוצלחים'.
---
תפיסות ודעות נחרצות מספקות לנו תחושת בטחון, לכן טבעי שנגן על הדרך שלנו. טבעי שנשאף לפעול באופן עיקבי. אבל מה עם המחיר?

מה קורה לנו כשאנחנו *חייבים* להגיב בתקיפות? לעצור הכל ולחזור הביתה? לעשות שיחה חד משמעית? לדרוש כבוד מוחלט?
מה קורה כשכל סטייה נתפסת בעינינו כסכנה חינוכית ואבדן ערכים מן המעלה הראשונה?

או מה קורה לנו כשאנחנו *חייבים* "לקבל את הילד בדיוק כמו שהוא? שאסור לנו חלילה להביע ביקורת? כשהכל רגיש וזהיר ונפיץ?
מה קורה כשכל פעולה שלנו כנגד רצונו של הילד מרגישה לנו כסכנה קיומית לנפש החופשית והיצירתית שלו?
---
כשאנחנו *חייבים* יש לזה מחיר. המחיר הוא איבוד החופש שלנו - ההורים. ואני רוצה להציע לכם לחזור אל החופש ההורי הזה. אל חופש הבחירה לפעול באמת בהתאם לסיטואציה ולילד, ולא מתוך סט של כללים ידועים מראש.
חופש בחירה הוא חופש תנועה. הוא גמישות (אם נבחר לא לעקם אותה ל'רפיסות').

אז כן, מותר לנו להעניש (אם אנחנו מאמינים שעונש באמת מועיל), מותר לנו להגיב באי נוחות, מותר לנו להסביר בקצרה או באריכות, ומותר לנו גם להבליג.
מותר לנו גם לג'נגל, ולבחור לבחון מחדש את הבחירה הרגילה שלנו. מותר לנו לבחור לפעול באופן מאוד שונה גם במצבים מאוד דומים, ככל שזה מרגיש לנו נכון בסיטואציה הספציפית.
---
אז איך חייבים להגיב כשהילדים "מתחצפים"?

לא חייבים. לא תמיד. מותר לנו לבחור. מותר *גם* להבליג.
מותר לנו גם לבחור לראות את הקושי, ולא בהכרח את הזלזול.

מותר לנו להיות גמישים, כי מותר לנו להיות אנושיים.
---
תמונת אילוסטרציה:
אלה, תעשי לי בבקשה אצבע משולשת.
אבל למה אבא?
רק בשביל התמונה. זה בסדר.

נזכרתי שגם את התנועה הזאת כבר ראיתי מופגנת למולי מספר פעמים לפני כשנה. וממש לפני יומיים תום(!) הציג אותה במופגן לאחד ההורים בקהילה.
זה הצחיק את שניהם.

21/07/2025

האם אתם מגדלים ילד שקוף?
---
החשש הכי גדול שלי בהורות, הוא כנראה לגדל ילד שקוף.
---
ילדים מרצים פועלים מתוך מוטיבציה לעשות את ההורים (ואחרים) מרוצים. הם מאוד עסוקים במה האחר חושב ומרגיש, ופועלים בהתאם.
ילדים הוריים ממלאים תפקיד הורי-אחראי כלפי ההורים או האחים שלהם. הם לוקחים אחריות על משימות גדולות ממה שניתן לצפות מילדים בגילם.
---
אלו ילדים שכנראה לא "יעשו בעיות". הם יתלוננו פחות מאחרים, ותמיד נוטים לעזור ולהבין. לוותר. לתת מעצמם עוד קצת, גם כשלא נוח.
אלו ילדים שנוטים יותר להסכים לשתף פעולה, ובד"כ גם זוכים לשבחים מכל הסביבה.
---
מכירים את "איזו ילדה נהדרת היא", "הוא כל כך בוגר לגילו", "איך היא תמיד מוכן לעזור לכולם".
ילדים "טובים".
כולם רוצים לגדל ילדים טובים.
כולם משבחים ילדים על כך שהם טובים.
אני ממש לא.
---
כי ילדים טובים - משני הסוגים, נוטים לתעדף את מחשבותיהם ורגשותיהם של אחרים על פני החוויה האישית שלהם. אלו ילדים שהערך העצמי שלהם עלול להיות תלוי בחוויה של האחר כלפיהם, ואת האישורים להיותם ראויים הם משיגים מהתגובות החיצונית.
הם עלולים להתפתח בתור חוויה של זרות עצמית, וכלל לא להכיר את עצמם ואת העדפותיהם. לבטל את הצרכים שלהם. כמבוגרים הם עשויים להתקשות מאוד לזהות את הקול הפנימי האמיתי שלהם, ולכן לנדוד בין מקומת לימודים ועבודה, להתחבר עם סביבה חברתית שלא טובה להם, ולקיים מערכות זוגיות ללא קרבה אמיתית.
---
לכן קריטי לי שהילדים שלי ירגישו חופשיים להיות אותנטיים.
לעזור כשמתחשק באמת, לסרב כשפשוט "לא בא להם".
לרצות לפעול בשיתוף פעולה אמיתי, מתוך תפיסה של הדדיות ואהבה.
ולסרב לציית לכל גחמה פשוט כי "אתם הילדים ואני אמרתי".
---
במפגש הערב נדבר על הובלה לשיתוף פעולה.
שיתוף פעולה אמיתי, מתוך הדדיות וקשר חיובי.
אבל גם ניזהר מלצפות לשיתו פעולה מוחלט, ונלמד לראות את ההתנגדויות שלהם באור חיובי ובריא. כמובן במידה.

נותרו מקומות אחרונים לסדרת המפגשים להורים לבני 2-8.
מתחילים הערב, שני, 21/78, ב 20:30.
לא מצאתם את הקישור להרשמה ולתשלום?
כתבו לי ואשלח לכם.
---
בינתיים - אני מציע לכם להשתדל להימנע מלשבח את הילדים שלכם, ובמיוחד לא לומר להם שהם "ילדים טובים"*.
כי חשוב שהם יגדלו לחוויה שהם טובים וראויים בכל מקרה, ועם כל צורת התנהגות.
---
*גם עונשים עלולים כמובן להוביל לאפקט ריצוי דומה.

---
בתמונה - הבת שלי, האהובה והאכפתית כל כך (לרוב)
כבר בת 9 אוטוטו, ומעולם לא שמעה ממני שהיא ילדה טובה.
כלפיה אני חושש במיוחד.
האחים שלה רחוקים מלהיות ילדים "טובים" 😁

Address

שדרות ירושלים 98
Ramat Gan

Opening Hours

Monday	09:00 - 20:00
Tuesday	09:00 - 20:00
Wednesday	09:00 - 20:00
Thursday	09:00 - 20:00
Sunday	09:00 - 20:00

Telephone

+972524258736

Website

http://www.yairsahar.co.il/

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when יאיר סהר - פסיכולוג. הדרכת הורים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to יאיר סהר - פסיכולוג. הדרכת הורים:

Shortcuts

Address
Telephone
Opening Hours
Alerts
Contact The Practice
Claim ownership or report listing

Want your practice to be the top-listed Clinic in Ramat Gan?

הורות מעמדה מקרבת

להיות הורים. לאהוב אותם בלי גבולות, ליהנות איתם, ליהנות מהם, ולעשות כל מה שאפשר שרק יהיה להם טוב. וגם להתמודד עם אתגרים, חששות, בלבול, וכמובן לא מעט תסכול. ויש את האויב מספר אחת. לא משנה מה נעשה, הוא מחכה לנו מעבר לפינה. או ממש מול הפנים. הביקורת. כמעט כו-לם, יודעים איך ומה יותר נכון עכשיו. מה לעשות ואיך להגיב. גם אם לא שאלנו (ולא שאלנו, תודה). הסבים, הסבתות, האחים, החברים, המורה בבית הספר ואפילו המוכר במכולת לא יחסכו ביקורת כשיש להם (איכשהו נדמה שתמיד יש להם). זה הרי נובע מדאגה (וזה לרוב באמת נכון), אבל לא זה סוג העזרה שאנחנו צריכים. כלפי חוץ קל יותר או פחות לשמור על פאסון, אבל החששות הם גם מבפנים: "ואם הוא סובל?", "אולי עדיף לתת לה?", "בשביל מה לריב על זה?", "אולי אני סתם נוקשה?". בואו נשים את זה על השולחן. מעט הורים סובלים כל הזמן, כל ההורים סובלים חלק מהזמן. אבל כולנו (גם) סובלים. הורות זו משימה כבדת משקל ולעיתים מאוד מאתגרת, והסביבה שבה אנחנו חיים (ולפעמים גם בתחושה שרק שורדים) לא עושה את החיים קלים. אתגרים לא מתים, הם רק מתחלפים. ויש תקופות שיש הרבה מהם ברוך השם. זה יכול להתחיל כבר בהנקה והרגלי שינה (אם אתם עדיין זוכרים מה זה בכלל) וממשיך הרבה אחרי גיל ההתבגרות. אי אפשר "לנצח" את זה, בעיקר כי לא מדובר במלחמה. האתגרים האלו הם של כולם. של הילד, של ההורים, של המשפחה המורחבת ושל הסביבה בכלל. עיקר הקושי לא טמון בנו או בילדים, אלא במציאת הדך לתקשר נכון את ההתפתחויות והשינויים לכל אורך הדרך, ולשמור על קשר רגשי קרוב וחם. בדף תפגשו את הגישה שלי, גישה שמתעקשת על כך שיכול להיות לנו טוב ביחד. שניתן לצלוח את האתגרים הקיימים וגם את אלה שיבואו (והם יבואו, או-הו הם יבואו) בצורה נעימה וחיובית, תוך יצירת תנאים לשיתוף פעולה ובמינימום תחושת מאבק.

אני כבר כאן, ואתם מוזמנים להתקרב. יכול להיות נעים יחד.