16/11/2025
אני בכל פעם נדהמת מהכוח של האומנות כמה היא חוצה את גבולות הלא מודע שלנו - והנה אתן לכם דוגמא:
בשבוע שעבר אימו של ב', ילד בגיל גן חובה, מטופל אצלי כבר חצי שנה, עדכנה אותי כי אביו חוזר למילואים (אחרי שכבר עשה מאות ימי מילואים בשנה שעברה). בטיפול, ב' סיפר לי שאבא שלו חוזר לצבא, ומיד ביקש להכין חרב. עד כה עסק בעיקר בנושא של חיות אבל כמובן שזרמתי איתו וחשבנו איך לעשות את החרב יחד. ב' ידע בדיוק איך הוא רוצה לעשות אותה.
בזמן שהכין את החרב אמר לי שהוא רוצה להרוג איתה את כל עזה. שאלתי אותו למה? אך הוא כמובן לא ידע להגיד לי את התשובה בעצמו. שאלתי אותו האם זה אולי כי אבא שלו יוצא למילואים שוב והוא לא רוצה שהוא יהיה בצבא ולכן רוצה להרוג את "עזה". ב' הסכים איתי מיד ואמר גם שהיה רוצה שכל החטופים יחזרו מעזה. הצעתי כמובן ל-ב' שאני מבינה שיתגעגע אך יוכל לדבר עם אבא בטלפון ויפגוש אותו מדי פעם כאשר ישוב הביתה. וגם שיש לו משפחה אוהבת בבית שנשארת איתו.
נראה ש-ב' נרגע קצת ואף הצליח לדבר על רגשותיו ביחס לכך שאבא נוסע שוב לצבא. האומנות הייתה מקום עבורו להביע את החלק הלא מודע של מגוון הרגשות שהרגיש והתקשה לשוחח עליהם- הכעס, הגעגוע, העצב - עליהם שוחחנו בטיפול ונתתי לכך מקום.
ממש כמו קסם:)
(התמונה להמחשה בלבד)
