27/09/2025
יש חלק שתפס אותי במיוחד בראיון של הדסה בן־ארי אתמול.
"רוב הציבור ראו אותנו כאלופי העולם - משפחה עם שבעה ילדים, זוגיות טובה. אבל הציבור, הרכילות, שברון הלב של כולם - זה שלכם, זה לא קשור אליי.
כשאנחנו חיים בפחד ממה שאחרים יחשבו, המוח עובר ממצב של לדאוג לעצמנו, למשפחה, למה שטוב לנו, למצב של חיים שמתבססים על״ מה יגידו?״.
מרקוס אורליוס אמר "אתה סובל יותר בדמיון שלך מאשר במציאות."
במקום לשאול "מה נכון לי?", אנחנו שואלים "איך זה ייראה?".
אנחנו מפספסים את החיים בגלל שאנחנו עסוקים לחיות את החיים של הדמות של איך תופסים אותנו. ועל הדמות הזו - אין לכם הרבה שליטה.
רובנו בשלב הראשון של החיים - חיים עבור קודם כל עבור הדמות, אבל אלו שעברו תהליך - חיים קודם כל עבור עצמם. ולא, הם לא אגואיסטים,
המון פעמים אנשים שלא באמת מכירים אותי, שלא בילו איתי שנייה אחת מחוץ למה שהם רואים ברשתות - אומרים לי - לא מתאים לך לדבר/להתלבש/להתנהג ככה.
פעם יצאתי עם שרוואל מהבית, ומישהי בסופר עצרה אותי ואמרה לי שהיא לא הייתה בטוחה שזו אני כי היא לא חשבה שאני ארשה לעצמי להתלבש ככה.
פעם זה ממש הפריע לי אבל היום אני אומרת לעצמי - ״זה שלה, זו דמות שהיא יצרה לעצמה, אין לזה שום קשר אליי ואני לא מתכוונת לקחת אחריות על דמויות שאנשים יצרו לעצמם״.
אנחנו מפתחים "עצמי כוזב", גרסה מעובדת של עצמנו שמתאימה לציפיות החיצוניות. העצמי הכוזב הזה עובד קשה לקבל אישור, להימנע מביקורת, להיראות "נכון".
אבל העצמי האמיתי - זה שיודע מה באמת חשוב לנו, מה מזין אותנו, מה גורם לנו להרגיש חיים - הוא נדחק הצידה. והמחיר הוא עצום: תחושת ריקנות, חרדה, תחושה שאנחנו חיים חיים שלא שלנו.
כל פעם שאתם שואלים "מה יגידו" במקום "מה נכון לי", תעצרו ותגידו: "זה שלהם." הדעות שלהם, הפרשנויות שלהם. הציפיות שלהם.
כמו שהדסה אמרה: "אני עושה המון, אני מחזיקה המון על הכתפיים שלי. ואני גם יודעת להגיד מתי זה לא שלי."
זה החוסן האמיתי - לא להיות אטומים למבטים מבחוץ, אלא לא לתת להם לנתק אותנו מהעצמי האמיתי שלנו. הציבור יכול להמשיך לדבר. העצמי האמיתי שלי חוזר לחיות.
תעצרו ותחשבו: כמה מההחלטות שלכם השבוע כמו מה ללבוש, מה להגיד, מה לשתף, יצאו מהעצמי האמיתי, וכמה מהעצמי הכוזב שמנסה לרצות את כולם?