26/06/2025
אחרי שהסתגרנו בבית, אזעקות, טילים, וריצות למרחבים מוגנים באמצע הלילה, הילדים שלנו חוזרים למסגרות, ואנחנו לעבודה. חוזרים לשגרה. מעבר מהיר, פתאומי, שמעורר מחשבות על חוסן נפשי – של הילדים, שלנו כהורים, ושל הקהילה כולה.
כי וואלה איזה כוחות נפש יש לנו לקום ככה ולחזור לשגרה כאילו כלום. ממשיכים קדימה עם ובשביל הילדים. וגם הילדים שמחים לחזור לגן ולבית הספר, לשחק עם חברים. אחה"צ ניפגש בגינה, נדבר על היום שהיה, ארוחת ערב, מאבקים על מקלחות, ומסכים, וזמן לישון. אוטוטו האזעקות הן זיכרון רחוק. ההיית או חלמתי חלום?
אי אפשר שלא לתהות על ה"כאילו כלום" הזה.
חוסן אמיתי לא נמדד בהדהוד מסרים של גבורה בשעת מלחמה, ולא ביכולת שלנו לחזור לשגרה תוך התעלמות ממה שהיה. חוסן מתפתח כשאנחנו מאפשרים לעצמנו ולילדים שלנו להרגיש, גם אם זה לא נוח. במיוחד כשלא נוח. להרגיש את *כל* החוויות, הפחדים, הרגעים שבהם הרגשנו חסרי אונים.
בשביל להרגיש באמת, צריך לעצור.
גם אם נראה שהילדים חזרו למשחק כאילו לא קרה דבר, הם זקוקים לנו שנאפשר להם מרחב לעבד, *בקצב שלהם ובאופן שמותאם להם* את מה שהם חוו, ועדיין חווים. זה מרחב שבלעדיו החזרה לשגרה עלולה להפוך לתחושה של ניתוק. למאמץ ליצור ניתוק כדי לחזור לתפקוד.
כדי שהילדים יצליחו לחזור לשגרה בצורה מוצלחת הם צריכים שנקשיב להם, להתנהגות שלהם, למשחקים, לבקשות, לשאלות. בלי לדחוק בהם לספר, לשתף, וכו'. גם אנחנו זקוקים למרחב דומה. לאנשים סביבנו שמוכנים לשמוע שהיה לנו קשה ואולי עדיין. אנשים שלא סוגרים מהר עניין ב"יאללה, נגמר, צא מזה גבר, יש לך משפחה לדאוג לה, תגיד תודה", או הדהודים ברשתות על "אימהות לביאות שלא עוצרות לרגע, שכבר מתקתקות את הבית, והעבודה, והלימודים, והילדים..." .
החזרה היום ל"שגרה" (ישראל עדיין במלחמה, מילואים, הרוגים), היא הזדמנות.
הזדמנות לשים את הפוקוס גם על החוויה, ולא רק על התפקוד. לתת יותר תשומת לב, יותר חיבור לעצמנו ולילדים. להיות הרבה יותר יחד בצורה נכונה.
כל יום הוא עוד הזדמנות לחזק את החוסן.
