רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים

  • Home
  • Israel
  • Ramat HaSharon
  • רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים

רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים רוני זליכוב -לסרי, פסיכולוגית חינוכית מומחית

פסיכולוגית חינוכית מומחית, בוגרת תואר שני פסיכולוגיה בהצטיינות, אוניברסיטת בר- אילן. מאמינה כי ילדים הינם אנשים שלמים ומורכבים בעלי רגשות, העדפות ורצונות הזקוקים ליד בטוחה, מכוונת ומכבדת.

התייחסות לחוזקות, במיוחד בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, כאשר האישיות עודנה פתוחה לשינויים, מייצרת מעגל חיובי אשר עשוי להשפיע לטובה על התקשורת של הילד עם הסביבה כולה.

הורות וגידולם של ילדים, הינה חווית חיים מופלאה, ממלאת ומספקת אך גם מאתגרת, מעייפת ושוחקת.

אם גם אתם מאמינים בכך, אך זקוקים להכוונה כיצד ניתן להפוך את הדברים לנכונים יותר עבורם וגם עבורכם אשמח לפגוש אתכם!

אחריות הורית לאומית.נראה שעוד לא סגרנו שבועיים מאז הוכרז על סיום המלחמה וחזרתם המרגשת של החטופים החיים והנה שינסנו מותני...
24/10/2025

אחריות הורית לאומית.

נראה שעוד לא סגרנו שבועיים מאז הוכרז על סיום המלחמה וחזרתם המרגשת של החטופים החיים והנה שינסנו מותניים ואנחנו שוב נאבקים, בדפוס המתנצח, האלים לעיתים, ללא הפסקה.

מוצדק ככל שיהיה התוכן והנושא עליו נאבקים - אני חייבת להתעכב על האופן, הצורה ועל הטיימינג והזמן שהדברים האלה נעשים מאז
ואיך כל זה עשוי להשפיע על הילדים שלנו.

ידוע כי לאחר טראומות לאומיות בסדר גודל נורא כזה, נצפה באופן טבעי, בתופעות נפשיות קולקטיביות רבות ומורכבות (החל מדכדוך לאומי, עבור דרך כעס, זעם ותוקפנות גדולה וכלה מהצד השני בתקווה רדיקלית (מושג חדש יחסית שתופס נפח ובצדק) אצל מי מאיתנו שמנסים לצמוח מהשבר).

התופעות הללו שבבסיסן הצפה רגשית, נובעות בין השאר מאחר והמתנו ל״סגירה״, ובזמן הביניים הזה - הוסטו הצידה או המתינו כל אותם רגשות רבים שבבת אחת לאחר סיום המלחמה - שוטפים במבול עצום את כולנו.

והנה מבול - והשבת קוראים בפרשת נח - פרשה כה רלוונטית לתקופה, המתארת את המבול ואת הדור החוטא שקדם לו והאנושות הכאוטית ששלטה עד אז בעולם, ואת תחילת כינונה של אנושות חדשה שנבראה לאחר המבול הקשה.

אם לחזור לימים האחרונים מאז סיום המלחמה.

ידוע כי לאחר שטפונות ומבול מתחילים מבראשית.

זה לא סוד שנדרשת בנייה של משהו חדש ואחר אחרי המבול.

כהורים במדינה וכמבוגר האחראי המסתובב בין השברים, יש לנו אחריות לאומית, קולקטיבית - לא פחות.

בין אותם שברים שנוצרו לאחר המבול, מסתובבים כרגע גם ילדים ונוער שנושאים עיניים להבין מה השלב הזה. ומה הבא.
הם שואלים.
הם תוהים גם אם לא שואלים.
הם מנסים לחבר אחד ועוד אחד.
הגדולים ביניהם ניזונים מהמידע בחוץ שהוא כל כך מבלבל. בלבול של שפות, של אמת ושקר של נכון ולא נכון.של שחור ולבן.
הם מנסים להבין מה המשך הסיפור שנכתב פה. מחפשים את הקשת.
אמרו להם שהיונה בדרך והם עוקבים בדריכות אחרי מסלולה, מחכים לעלה של זית.

ואנחנו כמבוגרים, מה עושים?
באופן טבעי נשאבים עם עוצמת הרגשות ששוטפת פה את כולם ולא תמיד רואים אותם. את העיניים הנשואות אלינו, את החיקוי, את חיפוש הדרך שלהם בעקבותינו, את המודל שאנחנו משמשים עבורם.

ואנחנו זועקים ושבורים, דווקא כי אכפת לנו ככ. אבל כמו הורים על סף פירוק וחורבן של בית, לא מצליחים לראות מבעד לדמעות אותם.

והאופן והצורה היא לעיתים קשה לעיכול אם לנו כבוגרים תחשבו עליהם.

הרב יונתן זקס בפירושו על פרשת נוח, מציג את שני הקטבים המנוגדים שיושבים על ציר אחד ומתוארים בפרשה - סיפור המבול ומגדל בבל - ומתאר את שני אלא ״כמעבר מקוטב של אנרכיה ואלימות לקוטב של דיכוי ועריצות. ולאחר שגם זה וגם זה כשל - נקרא אברהם - אבי האומה היהודית - להקים סדר חברתי מסוג חדש, שיכבד את הפרט וגם את הכלל, את האחריות האישית ואת הטוב המשותף…"

והנה אנחנו בימים מכוננים ומורכבים מאד של קריסה לקצוות, של ניעה בין קטבים ומבלי שבחרנו, כנראה שנבחרנו לכונן מחדש את מה שיהיה כאן.

ההורים היום, אותם אבות ואמהות אמיצים, שלא בחרו לקחת חלק בפרק הככ קשה הזה בהיסטוריה תוך כדי נשיאה בתפקיד הזה שמורכב גם ככה בטח ובטח במדינה שלנו - נקראו לשמש כאבות ואמהות האומה החדשה שלאחר המבול והמלחמה והחורבן הגדול. בין אם בחרנו בזה ובין אם לא, התיבה כבר יצאה לדרך.

״זה דור המבול

לאחרונה מרגיש את זה בעצמות

בכל סיבוב, בכל פיתול,

בכל שיחה בלילה,

בחיי השניים

שמפוררים אותי באיטיות.

כשאני נכנס אל תוך החדר,

להרדים את ילדתי,

עם שיר ערש קדום״. (עידן עמדי).

יש לנו אחריות הורית לאומית.
קחו את זה מכאן, כדי שהיונה תגיע ליעדה והילדים יוכלו סוף סוף לחזור לנשום.

17/10/2025

כשאני מדברת על החשיבות של לספר סיפור ולסגור אותו - צחוק צחוק - הפשוטע עשתה בול מה שצריך כדי לארגן קוהרנטית את השנתיים האלה גם אם נדמה שיש פה שטף רצף אסוציאטיבי.

ולהוסיף - ההומור והפוסטים האלה אחת ליום היו עבור רבים בשנתיים האלה כמו חומר הרגעה קטן.

קיצור - לזכות בפרס ישראל לרווחה הנפשית של אזרחי :)

https://www.facebook.com/share/p/19yRtSLmpc/?mibextid=wwXIfr

16/10/2025

בימים האחרונים אני נתקלת בהמון פוסטים ושאלות בנוגע לתחושת הבלבול וההצפה שמתרחשת כרגע לאור הימים המסעירים ההיסטוריים הגדולים.

התנועה בין רגשות מנוגדים בטווח ככ קצר של זמן עשויה בהחלט לתרום לתחושת הבלבול, הניתוק והoverwhelmed הזו שמתוארת ע״י ככ הרבה א/נשים.

לא בכדי הנפש בנויה כך שהיא זקוקה לשכבות, להגנות, למעברים רכים ושהרגשות באים בעוצמה ככ גדולה אחרי שנתיים בהן ההגנות התרופפו השילוב כאמור מאתגר.

אז לשאלה איך ומה -

1.עבור הורים וילדים (וגם בוגרים ללא ילדים:) לנסות עכשיו לסגור עבורם ועבורנו - מי שיכול את הסיפור. לספר את הסוף הטוב. שהוא ככ חשוב לריפוי. לכתוב אותו, לדבר אותו לצייר אותו. הסגירה ככ חשובה למוח שלנו. בטראומה אחד הדברים הראשונים שנוצרים ומאיימים על תחושת הבטחון זו הקטיעה הפתאומית ברצף. אנחנו רגילים לcloser וזקוקים לו ברמה ההישרדותית ממש. תסגרו. תספרו ביציאת מצרים. ממש כך.

2.להאחז בטוב. בכוח גם אם זה קשה כרגע.

במה? בדור הבא, בקטנים בנוער שהוא הכל.
הם החיים הם הקיום פה הם ה״לשם מה״ שבגללו נשאנו את השנתיים האלה. תתקרבו אליהם. תסתכלו עליהם חיים בונים מחייכים - המנגנונים שלהם בריאים גמישים צמאי חיות וגדילה. תחבקו אותם - כל הקשר הזה הבריא הוא הפעלה של אוקסיטוצין. תראו להבדיל או שלא את סרטוני המשפחות - קשר ראשוני קמאי של מגע וחיבוק ולידה. זה החיים.

3.להתנחם ביצירה, בבנייה, בתרבות, ברוח . לזכור בשביל מה נלחמנו ולפעול סביב החלקים החיוביים.
הסרטונים של החטופים המשוחררים הם הדוגמא הכי חיה ובועטת שיש לכוחה של רוח על קיום על הישרדות ועל היכולת להחזיק את החיים בציפורניים. שימו לב איך הם כותבים מילים ורעיון במסוק רגע קט ככ אחרי שיצאו מהתופת.
איך הם מספרים מה החזיק אותם - מנגינה, שירה, משחק, יצירה. זה לא פריבלגי זו תרופה של ממש והם העדות מעוררת ההשראה והערצה לכך שאדם מחפש משמעות . שהוא רוח ונפש חופשיה וטוב. איזה טובים הם וואו.

4. אבל לזכור שנדרשות מדרגות לנפש ולמוח כדי לעבור ממצב של חירום למצב של רגיעה ולקבל את כל טווח הרגשות לרכך את המעברים בין המצבים בין הרגשות. הקריסה הדיכוטומית בין עצב לאושר בין חירום לשגרה היא קשה ומתישה ומעוררת חרדה. דמיינו שאתם מרככים את המעבר שאתם בונים מדרגות בין רגש לרגש בין מציאות למציאות.

זה בסוף התפירה של החורים האלה שנפערו לנו בסיפור של השנתיים האחרונות.

זה (כמו הסעיף 1) הדרך של הנפש לייצר סיפור אחיד וקוהרנטי. למלא בהדרגה את החללים שנפערו, את החלקים החשוכים שלא ברור איך צעדנו בתוכם ולבנות את השלם השקט שגדול יותר מסך חלקיו הפזורים - סוף סוף אחרי שנתיים.

🙏🏻💛

לא לשכוח הבוקר את הילדים והילדות ובני הנוער.אחד הדברים הראשונים שנעשים באבחוני ילדים היא לבקש מהם לספר סיפור על ציור - ע...
09/10/2025

לא לשכוח הבוקר את הילדים והילדות ובני הנוער.

אחד הדברים הראשונים שנעשים באבחוני ילדים היא לבקש מהם לספר סיפור על ציור - עם התחלה, אמצע וסוף.

מה קרה לפני, מה קורה ואיך נגמר.

לא לשכוח לעדכן, ליידע, לתווך.
גם בשורות טובות צריך לתווך , צריך להכיל צריך לשתף.

כמה תיווכנו רע.

לא לשכוח לכבד אותם ולספר להם את סוף הסיפור - כל ילד כפי גילו הבנתו והידע שיש בידו.

לכל הילדים והילדות ששאלו, תהו, לא הבינו.
כל הילדים שנחשפו למידע, למתח, לדאגה, לחוסר וודאות, לחוסר הבנה.

שנחשפו לתמונות, לתפילות. שפסקול הטלוויזיה ברקע שלהם בשנתיים האחרונות היה כותרות ומבזקים קשים ללא הפסקה.

כל הילדים שחוו את השנתיים האלה.
שטלטלו כל אחד ואחת באופן אחר.

שניסו לחבר לעצמם את הנקודות.
כי ככה המוח שלנו בנוי ומחווט: אנחנו זקוקים לסגירות. לסגור צליל, מראה, סיפור. להשלים את החתיכה החסרה בפאזל. אם היא חסרה החוויה צורמת. קיים דיסוננס וחוסר וודאות וחוסר שליטה.

אין דבר יותר מרפא מסגירה.
מבניית רצף. מהבנה של מה היה לפני,
מה קורה עכשיו ומה עתיד לקרות.

והנה, לפעמים יש גם סוף טוב לסיפור. עם המון כאב וסבל ואובדנים.

אבל בוקר אחד שאפשר לתווך סוף סוף גם תקווה אמיתית.

לא לשכוח. סוף לסיפור.

השיבנו ונשובה אל הארץ הטובה 🙏🏻❤️💛🎗️

פוסט די עתיק שקפץ לי לקראת הימים הנוראים.ומאחר ואנחנו בימים נוראים כבר שנתיים, הוא רלוונטי יותר מתמיד. חמלה. מקום להניח ...
28/09/2025

פוסט די עתיק שקפץ לי לקראת הימים הנוראים.
ומאחר ואנחנו בימים נוראים כבר שנתיים, הוא רלוונטי יותר מתמיד.

חמלה.
מקום להניח ראש בתוך הכאוס הבדידות והשחיקה.
וצניעות.

בתור מטפלים.
בתור מטופלים
ובכלל בתור אנשים כרגע.

כשיש ככ הרבה שברים מסביב אחרי מציאות שהתנפצה לאלפי אלפים - קרוב לוודאי שכל אחד/ת בצורה כזו או אחר דורך או נפצע גם אם לא תמיד רואים.

שנזהר בלשוננו, במבטנו ובשיפוטנו.

תמיד אבל היום - היום יותר מתמיד.

גמר חתימה טובה💫
ושנראה את כולם בבית - שלמים, בריאים. 🙏🏻

אין ימים טובים יותר, כמו ״הימים הנוראים״ בהם מתערבב לו ריחו של מרק עוף, געגוע לסתיו וילדים מתרפקים, מסתגלים למסגרות חדשות, כדי לחוש את הקוועץ׳...

מילה (או יותר) על ספרטה - ומדוע הדיון רלוונטי לעולם הפסיכולוגיה ההורות הישראלית והילדים של הארץ הזאת. לפני הרבה שנים, בי...
18/09/2025

מילה (או יותר) על ספרטה - ומדוע הדיון רלוונטי לעולם הפסיכולוגיה ההורות הישראלית והילדים של הארץ הזאת.

לפני הרבה שנים, ביקרתי בגן.

היה שם ילד בן 3 מתוק, מאד חכם ודי עדין (אם אני מניחה אותו על ברומטר מאחד (נקרא לזה נניח רגישות יתר) ועד עשר (נקרא לזה ״רמבו״) הוא ישב שם איפשהו באמצע.

לא אשכח את הגננת בקולה הנחרץ והברור מתבוננת בו ואומרת לי: איך הוא יחזיק פה מעמד הילדון הזה? תראי אותו. אין סיכוי בג׳ונגל פה במדינה עם כל הילדים והאנשים - הוא חייב להתחספס. לגדל עור של פיל.

המשפט הזה והסיטואציה הזו הולכת איתי מאז.

זוכרת שחשבתי לעצמי (גם אמרתי לה אבל היא לא באמת הסכימה או הקשיבה)

ואני כותבת לא מעט (עוד לפני ספרטה והמלחמה הנוראה) הזו על הצבריות והחספוס המתבקש מגידול ילדים פה במקום הכואב שהוא בית
בין אם נרצה ובין אם לא.

והשאלה היא למה, למען השם.
ילד עדין כפי שהיה שם בגן צריך להתחספס?
לא דובר בילד שניתן חלילה לרמוס אותו.
לא דובר בילד שלא מוציא מילה, או לא יודע לעמוד על שלו או לומר מה רוצה.
דובר על ילד סה״כ מפותח בהתאם לגילו, עצמאי, חברותי (וגם אם לא, זה גם קיים וזה ממש בסדר בתחילת הדרך) ,משוחח, אבל כן. הוא לא החזיר פיזית.
חשש ממגע חזק.
הסביר את עצמו בצורה עדינה
והיה גם רגיש מאד לסביבה ולעצמו.
הוא לא נלחם עם אף אחד.
והעדיף לחיות את חייו בשקט.

מוזר.
והנה הסיפור הזה שוב הרים את ראשו השבוע עת התחיל דיון הספרטה.

אני עוקבת,עובדת, חיה ונושמת את הורי, ילדי ומערכת החינוך בישראל. מלידה ועד 18.

ואני רוצה לומר משהו.

לא כל ילד/ה הורה או מחנך יכול/צריך/ מוכרח לנוע בתוך מלחמת ההישרדות פה באותו אופן.

לא כולם מחווטים באותה צורה.

הדבר הכי נורא שיכול לקרות לנו כאומה (ויש הרבה דברים נוראים שכבר קורים) זה אם נזנח את הרכות.את הרגש. את הגיוון ואת הקבלה של צורות נפשיות שונות.

אם נדרוש להתיישר בשורה משל (או שלא) היינו פלוגת חיילים הנכונה להסתער לא משנה מה.

לא כל ילד/ה בישראל צריך או יכול להסתער.
לא חברתית, לא מעשית, לא לימודית.

יש ילדים וילדות רבים מאד שבנויים אחרת.

יש רגישים (ומן הצד השני - לא כל רגישות היא קושי בוויסות ולא כל רגישות דורשת טיפול, יש פשוט אנשים רגישים - שוקינג;) אני יודעת).

יש עדינים. יש כאלה שזקוקים לזמן, לשהות, למרחק.

יש כאלה (שוקינג 2)
שלא רוצים ״לאכול מאותו ה-מסטינג״.
שלא מעוניינים להיות מסמרי הערב.
שלא רוצים לצאת בלי הפסקה מהבית.
או ללכת לחוגים כל יום כל היום.
או מתקשים להיפרד. או לישון לבד.
או אוהבים דווקא להיות לבד.

או מפחדים - אבל מפחדים יותר להגיד שהם מפחדים.

יש ילדים וילדות שמוזיקה ואמנות מרחיבה את הלב שלהם. ויש כאלה שספרות.
ולא כדורסל. ויש גם אחרים שחייבים לרוץ ולהסתער על החיים. יש הכל מהכל.

יש המון המון סוגים.
המון.

הציפייה פה במדינה, במיוחד בתקופה הזו שיש לעטות את שריון ״הצבר״ ולהסתער על הכל מגיל מאד קטן משל היינו ספרטה - היא פשוט מוטעית.

והטעות הכי גדולה היא לחשוב שרגישות- משמעותה חולשה.
שמי שרך אינו חזק (ההפך מרכות היא קשיחות).
שמי שעדין הוא חלש (ההפך מעדינות היא גסות).

ויותר מכך - זה בסדר גם להביע חולשה. זה לא מעיד על אדם חלש. זה מעיד על אדם אנושי.

אני נתקלת בככ הרבה הורים שחוששים ומפחדים שהילדים שלהם לא ישרדו פה אם הם יגלו קצת רגישות, או קושי או רצון לרוך.

ומהצד השני, על מנת ליישר אותם עם המקובל פה - מחזיקים להם , סוללים, דוחפים וברגע שיש גילוי של רגישות הקטנה ביותר - הבהלה גדולה וה״בעיה״ מטופלת מיד.

אני אפתיע ואומר -

ככל שתהיו רכים (אין פירושו לוותר בהכרח) , אוהבים (אין גבול לאהבה) חומלים ורגישים(לצרכים שלהם לא למילוי הצרכים שלהם ללא היכר)

כך ילדכם יגדלו עמוד שדרה חזק ובריא ויהיו בעלי חוסן.

ובסוף זה מה שנדרש לבריאות ורווחה נפשית.

וספרטה? מה נהיה מאיתנו?

אפשר לחזור להיות סתם אנושיים.

והנה מדברים היום על מופע נדיר של ליקוי ירח . איך הוא מתרחש? אני כאמור רחוקה מלהיות אסטרונום, אבל כשתופעות נדירות מתרחשות...
07/09/2025

והנה מדברים היום על מופע נדיר של ליקוי ירח . איך הוא מתרחש?

אני כאמור רחוקה מלהיות אסטרונום, אבל כשתופעות נדירות מתרחשות, בין אם פה ובין אם רחוק אני חייבת לעצור ולהבין על מה ההייפ;)

בקיצור טו מייק לונג סטורי שורט 🙂
יש פה אירוע חד פעמי בו מתמקמים הכוכבים הגדולים והירח בקו אחד מקביל מתיישבים ביחד ומסתנכרנים ככה שאחד מטיל צל על השני (כדור הארץ על הירח אם זה מעניין) בעוד השמש מטילה את הקרניים שלה על כדור הארץ ואלה נשברות ואו אז נוצר מחזה כנראה (נבדוק הערב;) מרהיב וחד פעמי של ירח אדום - כל הדבר הזה קורה כאמור כמו שאומרים: כי הכוכבים הסתדרו 😉

ואיך כל זה קשור לפה?

בימים כאלה כשהתחושה היא שהכוכבים וכל המערכת יוצאת מאיזון, זה מרענן לראות פתאום מחזה שבו דברים גדולים מאיתנו מתארגנים ביחד.

מה שלקח אותי למחשבה על הורות וילדים.

אחד הדברים שהכי נוכחים ובולטים בתצפיות ובשיחות שלי עם מבוגרים על הקושי באינטראקציה שלהם עם הילדים, הוא למעשה החריקה הזו והקושי להתיישב על אותו קו.

זאת אומרת.

מערכת של משפחה/הורות וילדים היא בסוף מערכת של תקשורת ואינטראקציה. כדי שהיא תעבוד נדרשת סינרגיה וסנכרון בין כל השותפים.

מתי דברים חורקים? כשאין סנכרון.
כשאנחנו מתקשים למקם את עצמנו בנק הנכונה אל מול הילדים. כשכל אחד מתמקם על נקודה אחרת בה הוא מתקשה לראות את השני ולהבין באיזו נקודה הם נמצאים כרגע - רגשית; התפתחותית.

מה הצורך שלהם? מה הם רוצים להגיד לנו?
מן תחושה כזו שכל אחד מדבר בשפה שונה שלא תמיד ברורה לנו ואם רק היה לנו מישהו שמתרגם לנו הכל היה קל יותר.

לפעמים לא נדרש תרגום. נדרשת האזנה בריכוז גבוהה ומבט מלווה ומשחק של אור וצל כדי לחבר את כל הנקודות ולגרום לכך שהמערכת הזו, ממש כמו זו שבשמים, תתיישב על אותו קו ותתחיל לפעול ביחד.

אבל כשזה קורה, גם אם מדובר במחזה נדיר, משהו מתחיל לזוז - צל ואור כשהאחד מכסה על השני ומאיר על הראשון ופתאום נוצר משהו אחר חדש שכ״כ חיכינו שיקרה.

אז הלילה כשאתם מתבוננים למעלה, נסו גם להתבונן קצת למטה על מה שקורה ממש מתחת לאף שלכם ותאמינו שלפעמים, עם קצת מאמץ גם אצלכם דברים יכולים להסתדר, ממש כמו הכוכבים.

בשורות טובות 💫☄️⭐️🌟

אז לכבוד פתיחת שנת הלימודים, המצב השביר סביב והייאוש שאני שומעת השכם והערב (ויש לו בסיס) ממערכת החינוך בארץ - 12 עובדות/...
02/09/2025

אז לכבוד פתיחת שנת הלימודים, המצב השביר סביב והייאוש שאני שומעת השכם והערב (ויש לו בסיס) ממערכת החינוך בארץ -
12 עובדות/מחשבות/מידע על מערכת החינוך מהכיוון הפסיכולוגי - כנגד 12 שנו״ל
שאולי לא ידעתם וכדאי שתכירו:

1. במדינת ישראל, יש מסלול לימודים והתמחות בפסיכולוגיה שנקראת:
פסיכולוגיה חינוכית. במה מדובר? (סורו ל2)

2.על קצה המזלג: מסלול שמכשיר את לומדיו ובהמשך את מתמחיו להיות פסיכולוגים/יות המוכשרים לטפל בילדים, נוער, הורים ומערכות.
מה ז״א ״לטפל״ במערכות? בגדוללל זה אומר - לשמש כיועץ ״חיצוני״/שותף מקצועי למערכות החינוכיות ולעומדים בראשן: לאתר, לזהות, למפות ולאבחן צרכים, קשיים, בעיות בתוך המערכת ולסייע באמצעות חשיבה, הבנה וידע פסיכולוגי. החל בגנים וכלה בתיכונים.
(בגדול ובקצרה מאד, כן?:)

3.עכשיו שהבנו קצת יותר במה מדובר - חשוב לדעת שבמדינת ישראל, כמעט בכל עיר ויישוב קיים שירות פסיכולוגי חינוכי המעסיק צוותים של…פסיכולוגים/יות:). מדובר לרוב באנשים שעברו הכשרה ארוכת שנים, למידה אינסופית, הדרכות כל הדרך (עבר הווה ועתיד) ובעקרון מחזיקים בידע יפה ונרחב שנועד לסייע לכל מערכות החינוך בארץ.

4.זה אינו פוסט יח״צ מחצ לפרופסיה. זה גם אינו פוסט שבא למחוא כפיים למערכת החינוך. זה כן פוסט שנועד בין השאר להאיר בזרקור משאב נהדר וחשוב מאד שקיים בישראל ומחובר למערכות החינוך שלא כולם מכירים. ולהאיר רגע חלקים נוספים וטובים הקיימים במערכות החינוך בארץ.

5.כמו כל מערכת ציבורית, הוא מן הסתם לא מושלם. הוא שונה בכל עיר וכפר. אבל הוא קיים ולעיתים המפגש איתו עשוי לסייע מאד מאד. להורים לילדים לנוער ולצוותים חינוכיים. חשוב להכיר.

6.המערכות החינוכיות בארץ, כמו כל שאר אזרחי המדינה חוו וחווים טלטלות קרוב ל7 שנים החל בקורונה עבור דרך הטלטלות החברתיות וכלה ב7/10 האיום והנורא. סערות ללא סוף.

7.בסוף. יש ילודה. יש פעוטות יש ילדים יש נוער יש הורים. יש מסגרות. יש מציאות שממשיכה על אף ולמרות. השילוב של כל אלה הוא נפיץ ורגיש תמיד. גם ללא מלחמות נוראיות, טילי טילים, מוות שלא נדע וחטופים שעוד לא שבו ובגדול מדובר במערכת מנטלית ופיזית שנמצאת בחרדה והישרדות כבר כמעט שנתיים שלמות להוציא את הקורונה.

8. יש באופן טבעי הרבה מצוקה וחוליים רבים במערכת. מחסור בכוח אדם, ופחד מפני כח האדם ושוב - חרדה אחת גדולה שחלקה מבוססת על המציאות וחלקה מתרחשת פשוט כי המציאות ככ מציפה שאי אפשר כבר שלא לחשוד או לחוש בכל רגע נתון שהכל עומד להתמוטט בשנית.

9. ועדיין איכשהו שוב נפתחת שנה (בכאב וצער וחשש) והמוני ילדים וילדות נערים ונערות פסעו לפני יומיים אל שערי המסגרות. רובם ככולם עברו בשערי בלונים זוהרים שברכו אותם והתפללו לא להתפוצץ ביחד עם המציאות.

10. אני לא אנרמל את הלא נורמלי או אסנגר על הדורש תיקון גדול. אבל אני רוצה להציע חרך קטן של תקווה בימים כאלה. יש טוב. הוא קיים. לא מדובר בפלסטר שמודבק רק כדי.

11. יש בשטח המון רצון. לא מעט מוטיבציה ומחשבות על איך לפתור. איך לסייע. איך להיות טובים יותר. אצל לא מעט אנשים. הורים, צוותי
חינוך מקצועיים ואנשי טיפול.

12.כמי שמחזיקה במומחיות מהסעיפים הראשונים - אני הראשונה להביט, לאבחן ולנתח מבחוץ ולנסות לזהות מה דורש תיקון.
אבל חלק לא מבוטל מאותה מומחיות היא גם לזהות בתוך הסערה רגעים ופעולות שבהן מתחת לצונאמי יש רצון של רבים ככ להרים את הראש, לקחת אוויר ולחתור לחוף מבטחים לראות ולהראות שאפשר שיהיה פה גם אחרת.

יש כאלה לא מעט מסביב. תזהו אותם. תסמנו אותם. תחברו אליהם. תאירו אותם. תעירו להם. תספרו לילדים ולילדות ולעצמכם. כי זה קיים אבל באפלה תמיד נדרש לסובב קצת את הפנס ולאמץ את העיניים כדי לזהות אור.

תזכרו את זה מחר בבוקר כשתלוו את הילדים והילדות ליומם השלישי בשנת הלימודים החדשה.

💫🌠☀️🌅📚📚

תראו אותי. כשאני נכנס בבוקר בשער והפנים שלי אדומות או נפוחות.וגם כשאני בכיף ומחייך כל היום.תעצרו מידיי פעם. תשאלו מה המצ...
31/08/2025

תראו אותי.
כשאני נכנס בבוקר בשער והפנים שלי אדומות או נפוחות.
וגם כשאני בכיף ומחייך כל היום.
תעצרו מידיי פעם. תשאלו
מה המצב?
תרגישו דופק.
לא רק בימים הראשונים.
כן, במיוחד אחרי החופש
אחרי הוואקום אחרי שכולם חוזרים לשגרה ולמירוץ ומשתפים איך היה ומה היה.
תבדקו איתי איך היה.
ומה היה.
לפעמים אני רק צריך אחד/ת שיחייך אלי.
וגם אם הכל בבית נהדר.
לפעמים בבי״ס אני נלחץ.
משאלות שאני צריך לענות עליהן מול כולם (זה לא שאני לא יודע, אני פשוט נאלם ורוצה להיעלם)
לפעמים זה כי אני מתגעגע הביתה.
לאבא
לאמא.
חייב שמישהו יגיד לי שאפשר לנשום
שהכל יהיה בסדר.
לפעמים אני נלחץ כי רועש לי מידיי
או מריח מידיי
או שאני נזכר בהמון דברים ושוכח.
תזכרו שאני רוצה להצליח, רוצה שיראו אותי בטוב שיאהבו אותי.
רוצה לפעמים שינוחו לי, שיתנו לי זמן לבד.
שיתנו זמן בכלל.
להסתגל.
להתרגל.

בסוף, אני בטוח שבסוף יהיה מצוין.
‏אולי אפילו בהתחלה.
רק תהיו שם.

כבר כמה שנים שאני מגיעה בקביעות בימי שלהי הקיץ בואך ספטמבר המרגש למפגש עם הורים שמכניסים את הילדים והילדות שלהם לראשונה ...
27/08/2025

כבר כמה שנים שאני מגיעה בקביעות בימי שלהי הקיץ בואך ספטמבר המרגש למפגש עם הורים שמכניסים את הילדים והילדות שלהם לראשונה למערכת החינוך הציבורית.

כהורים אנחנו נדרשים מהרגע שהם מגיעים לעולם לעבור איתם יד ביד כל כך הרבה מעברים ושינויים ופרידות - כי זה בעצם מה שנקרא לגדל אותם.

אלה החיים עצמם וכך נראית התפתחות וגדילה וקפיצה ועצמאות ורגע אחד הם נכנסים לגן עירייה ושנייה אח״כ (בחיי שזה מה שיקרה ) הם בבי״ס קוראים וכותבים, דקה אח״כ הם בחטיבה, הנה הם לוקחים את האוטו ועוד רגע הם מסיימים ״12 שנותלי״ בדרך לחיים בוגרים.

ומאחר ואנחנו רואים רחוק אבל גם עומדים בנקודת הזינוק המרגשת אך גם המפחידה אנחנו מלאי חששות ודאגות ושאלות או כמו שאמרה לי ילדה חכמה ומתוקה השבוע: ״אני גם בלחץ וגם מתרגשת״ ובזאת סיכמה את התורה כולה.

אז אני תמיד מתרגשת רגע לפני - גם כאשת מקצוע שעובדת צמוד למערכות החינוך ולהורים וגם כאמא לילדיי הפרטיים.

והשנה הזאת והשבוע הזה ויום האתמול שמטלטל אותנו שוב ושוב כמובן מעורר כאבי בטן ולב גדולים ודורש מאיתנו לנסות ולהחזיק את הראש מעל המים ולהמשיך ביתר שאת להחזיק ולשמור על הרצף עבור הילדים והילדות והעתיד שלהם.

****

ומאחר ונושאי המעברים קרובים לליבי כי מה זה החיים אם לא מעבר אחד גדול?

מצרפת רגע לפני ההתחלות
החדשות כמה קישורים לפרקי פודקאסט מתוך הפודקאסט בהנחייתי #מטףועדאלף

מומלץ להאזין לצד קפה קר/בחדר ממוזג או לחילופין בצעידה נמרצת או ריצה מיוזעת אחרי אחד או שניים מהקטנים שעוד בחופש.

דרך צלחה דופק רגוע ותפילה לימים טובים ושקטים לכל🙏🏻🙏🏻

https://www.facebook.com/share/p/173f1Pf6VG/?mibextid=wwXIfr

 #פוסט חלק א׳: FAFO או FOMO? בימים האחרונים נתקלתי במספר כתבות בפלטפורמות שונות על תופעת הורות חדשה שנקראת FAFO ‏(F**k a...
09/08/2025

#פוסט חלק א׳:

FAFO או FOMO?

בימים האחרונים נתקלתי במספר כתבות בפלטפורמות שונות על תופעת הורות חדשה שנקראת FAFO
‏(F**k around and find out)
יעני, רוצה לומר:
לא הקשבת לאמא/אבא, בעיה שלך. עכשיו נראה אותך אוכל את הדייסה שבישלת.

בכתבות האלה מובאות מספר דוגמאות שונות כדי להסביר במה דברים אמורים:
למשל -
הילדה לא רצתה לאכול את מה שמוגש בארוחת הערב? שתחכה לבוקר.

הילד יצא בלי סוודר ? שיתמודד עם הקור.

הגישה הזו, כך מתואר, היא למעשה תגובת נגד להורות העדינה שרווחת כבר לא מעט שנים - הורות שמבוססות על הכלה והקשבה - והנה התגלה פתאום כי בחיים האלה נדרש עוד משהו מעבר להכלה - וכן, קצת קשיחות ותקיפות כדי להפוך ילדים לבוגרים שידעו לעמוד באתגרי החיים ולהתמודד עם המציאות שתטפח להם בפנים ביום מן הימים - לא תזיק.

יופי. ממש יופי.
הרי מה עשינו?
לפני ההורות העדינה
הייתה הורות קשוחה לא?

שנות החמישים, ״חכה שאבא יבוא״.
ילדים יצאו לבד, בחופש הגדול לשוטט
בלי מפלסות השלג והורות ההליקופטר שמפטרלת מעל הראש שלהם 24/7
ונסיך של אמא - התחשלו, התמודדו.
והנה - בגרו אלה, והפכו הורים ונשבעו שלא יעשו לילדיהם מה שעשו להם.

כי וואלה היה קצת מפחיד לפעמים בלי ההגנה של אבא ואמא. ז״א היה כיף. אבל לא תמיד נעים. והיה צריך לשמור בבטן ולשדר פאסון של אני קשוח ושום דבר לא מערער אבל בפנים הבטן כאבה ועוד איך כאבה.

והנה בגרו אלה והפכו הורים
ונשבעו שלא יעשו לילדיהם מה שעשו להם.

ואלה המחושלים הפכו למכילים והמכילים למחשלים ואף אחד לא מרוצה.
ולא רגוע ותוהה איך ניתן לגרום לילד/ה לפעול ויותר מכך להתפתח מבלי לכלות אנרגיה זמן כעס ולהפוך אותו ביום מן הימים לבוגר משגשג מאושר ומתפקד.

וכאילו שלא קשה גם ככה פה ובימים האחרונים פורטים ומורטים את אחרוני העצבים שעוד נותרו אם נותרו.

ומחר יוצאים לחופש כל הפעוטות והקטנים ואפילו הקייטנה של הקייטנה כבר נגמרה.

אז איך איך מתמודדים עם האתגר הזה האנושי שנקרא הורות וילדים ועוד פה ב40 מעלות חום בצל, תחת מטחים של דם יזע ודמעות ליטרלי?

#פוסטבהמשכים.

Address

השירות הפסיכולוגי החינוכי
Ramat Hasharon
55555

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to רוני זליכוב לסרי - פסיכולוגית. טיפול בילדים והורים:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram