24/10/2025
אחריות הורית לאומית.
נראה שעוד לא סגרנו שבועיים מאז הוכרז על סיום המלחמה וחזרתם המרגשת של החטופים החיים והנה שינסנו מותניים ואנחנו שוב נאבקים, בדפוס המתנצח, האלים לעיתים, ללא הפסקה.
מוצדק ככל שיהיה התוכן והנושא עליו נאבקים - אני חייבת להתעכב על האופן, הצורה ועל הטיימינג והזמן שהדברים האלה נעשים מאז
ואיך כל זה עשוי להשפיע על הילדים שלנו.
ידוע כי לאחר טראומות לאומיות בסדר גודל נורא כזה, נצפה באופן טבעי, בתופעות נפשיות קולקטיביות רבות ומורכבות (החל מדכדוך לאומי, עבור דרך כעס, זעם ותוקפנות גדולה וכלה מהצד השני בתקווה רדיקלית (מושג חדש יחסית שתופס נפח ובצדק) אצל מי מאיתנו שמנסים לצמוח מהשבר).
התופעות הללו שבבסיסן הצפה רגשית, נובעות בין השאר מאחר והמתנו ל״סגירה״, ובזמן הביניים הזה - הוסטו הצידה או המתינו כל אותם רגשות רבים שבבת אחת לאחר סיום המלחמה - שוטפים במבול עצום את כולנו.
והנה מבול - והשבת קוראים בפרשת נח - פרשה כה רלוונטית לתקופה, המתארת את המבול ואת הדור החוטא שקדם לו והאנושות הכאוטית ששלטה עד אז בעולם, ואת תחילת כינונה של אנושות חדשה שנבראה לאחר המבול הקשה.
אם לחזור לימים האחרונים מאז סיום המלחמה.
ידוע כי לאחר שטפונות ומבול מתחילים מבראשית.
זה לא סוד שנדרשת בנייה של משהו חדש ואחר אחרי המבול.
כהורים במדינה וכמבוגר האחראי המסתובב בין השברים, יש לנו אחריות לאומית, קולקטיבית - לא פחות.
בין אותם שברים שנוצרו לאחר המבול, מסתובבים כרגע גם ילדים ונוער שנושאים עיניים להבין מה השלב הזה. ומה הבא.
הם שואלים.
הם תוהים גם אם לא שואלים.
הם מנסים לחבר אחד ועוד אחד.
הגדולים ביניהם ניזונים מהמידע בחוץ שהוא כל כך מבלבל. בלבול של שפות, של אמת ושקר של נכון ולא נכון.של שחור ולבן.
הם מנסים להבין מה המשך הסיפור שנכתב פה. מחפשים את הקשת.
אמרו להם שהיונה בדרך והם עוקבים בדריכות אחרי מסלולה, מחכים לעלה של זית.
ואנחנו כמבוגרים, מה עושים?
באופן טבעי נשאבים עם עוצמת הרגשות ששוטפת פה את כולם ולא תמיד רואים אותם. את העיניים הנשואות אלינו, את החיקוי, את חיפוש הדרך שלהם בעקבותינו, את המודל שאנחנו משמשים עבורם.
ואנחנו זועקים ושבורים, דווקא כי אכפת לנו ככ. אבל כמו הורים על סף פירוק וחורבן של בית, לא מצליחים לראות מבעד לדמעות אותם.
והאופן והצורה היא לעיתים קשה לעיכול אם לנו כבוגרים תחשבו עליהם.
הרב יונתן זקס בפירושו על פרשת נוח, מציג את שני הקטבים המנוגדים שיושבים על ציר אחד ומתוארים בפרשה - סיפור המבול ומגדל בבל - ומתאר את שני אלא ״כמעבר מקוטב של אנרכיה ואלימות לקוטב של דיכוי ועריצות. ולאחר שגם זה וגם זה כשל - נקרא אברהם - אבי האומה היהודית - להקים סדר חברתי מסוג חדש, שיכבד את הפרט וגם את הכלל, את האחריות האישית ואת הטוב המשותף…"
והנה אנחנו בימים מכוננים ומורכבים מאד של קריסה לקצוות, של ניעה בין קטבים ומבלי שבחרנו, כנראה שנבחרנו לכונן מחדש את מה שיהיה כאן.
ההורים היום, אותם אבות ואמהות אמיצים, שלא בחרו לקחת חלק בפרק הככ קשה הזה בהיסטוריה תוך כדי נשיאה בתפקיד הזה שמורכב גם ככה בטח ובטח במדינה שלנו - נקראו לשמש כאבות ואמהות האומה החדשה שלאחר המבול והמלחמה והחורבן הגדול. בין אם בחרנו בזה ובין אם לא, התיבה כבר יצאה לדרך.
״זה דור המבול
לאחרונה מרגיש את זה בעצמות
בכל סיבוב, בכל פיתול,
בכל שיחה בלילה,
בחיי השניים
שמפוררים אותי באיטיות.
כשאני נכנס אל תוך החדר,
להרדים את ילדתי,
עם שיר ערש קדום״. (עידן עמדי).
יש לנו אחריות הורית לאומית.
קחו את זה מכאן, כדי שהיונה תגיע ליעדה והילדים יוכלו סוף סוף לחזור לנשום.
