10/10/2025
אני מזמין אתכם לקרוא וידוי אישי שלי, שייתכן שייתן לכם גם נקודת מבט אל ועל עצמכם- תקדישו חמש דקות לעצמכם
# #המסע שלי אל עבר הילד שבתוכי
# # פרק ראשון: הנקודה שממנה הכל התחיל
זה התחיל בבדיקה רפואית רגילה.
הרופא מדד לי את לחץ הדם, קימט את מצחו והציע מעקב.
"בוא נבדוק שוב בעוד כמה ימים,"
הוא אמר, והטון שלו רמז שמשהו לא בסדר.
אבל אני לא אחד שממתין בסבלנות למה שהגורל יביא.
החלטתי לקחת את העניין לידיים.
זכרתי את השיטה של יובל נס לוי,
הגבר המופלא שנלקח מאיתנו מוקדם מדי.
השיטה שלו, תרפיית מימדים -תרפיית שלושת המימדים,
לימדה אותי שהגוף שלנו מקשיב למחשבות, לזיכרונות,
לפחדים שאנחנו אפילו לא יודעים שקיימים.
התיישבתי בשקט, עצמתי עיניים, והתחלתי לחפש.
איפה, שאלתי את עצמי, מסתתר הפחד שמעלה לי את לחץ הדם?
# # פרק שני: הילד שמצץ את אצבעו
התשובה הגיעה בבת אחת,
כמו זיכרון שהיה מוסתר מתחת לשטיח עשרות שנים.
פתאום ראיתי אותו - את הילד שהייתי.
ילד קטן שמצא נחמה באצבעו,
שמצץ אותה עד גיל אחת עשרה,
גם כשכולם אמרו לו להפסיק,
גם כשהוא עצמו לא ממש הבין למה הוא צריך את זה כל כך.
עכשיו, אחרי כל השנים, הבנתי.
זה היה יותר מהרגל רע של ילד.
זה היה מנגנון הישרדות.
הילד הזה, הילד שהייתי,
היה צריך להפריד את עצמו ממשהו,
להתבדל מכאב שהיה גדול מדי להכיל.
אז הוא מצא את הדרך שלו -
הוא מצץ את אצבעו ונשאר בעולם קטן ובטוח משלו.
המוח שלי, כבר אז, בגיל צעיר כל כך,
הבין משהו שאני לא הבנתי במודע.
הוא נתן לי פקודה:
"תתנתק, תיצור מרחק, תמצא דרך להגן על עצמך."
ואני ציית לפקודה הזאת במשך שנים רבות,
הרבה אחרי שהפסקתי למצוץ אצבע.
# # פרק שלישי: השיחה עם אמא
ידעתי שאני חייב לחפור יותר עמוק.
התקשרתי לאמא שלי,
האישה המופלאה שלי בת התשעים.
"אמא," אמרתי לה, "את זוכרת מתי הפסקת להניק אותי?"
היא זכרה.
כמובן שהיא זכרה.
אמהות זוכרות הכל.
"היית בגיל שלושה חודשים," היא אמרה.
"אתה פשוט דחית את השד. לא רצית יותר."
אבל היה משהו בטון שלה, משהו שגרם לי להבין שיש כאן יותר.
"אמא," אמרתי בעדינות, "אולי אני דחיתי, אבל האם זו אומרת שלא כאב לי? שלא הרגשתי טראומה מזה שפתאום את לא איתי יותר באותה צורה?"
היא שתקה לרגע.
כשהיא דיברה שוב, הקול שלה היה רך יותר.
"אתה צודק," היא אמרה. "זה לא פשוט. לא בשבילך, לא בשבילי, ובטח לא בשביל אחותך."
אחותי. הילדה הקטנה שהייתה בת שנתיים כשנולדתי.
פתאום היא לא הייתה הילדה היחידה יותר.
פתאום היה תינוק חדש שקיבל את כל תשומת הלב.
וגם אם היא לא יכלה להגיד זאת במילים,
הגוף שלה אמר זאת בשבילה -
היא קינאה, והקנאה הזאת היכתה בי גם כן,
ילד תינוק שקלט הכל אפילו בלי מילים.
# # פרק רביעי: הנס הקטן
באותו יום בדיוק, באותה שעה שהתקשרתי למנחה שלי בתרפיה,
הרופא שלח לי הודעה. "בוא שוב למעקב,"
לא האמנתי. איזה סינכרון מושלם.
כאילו היקום אמר לי: "כן, אתה על הדרך הנכונה."
ומאז, הכל השתנה. לחץ הדם שלי ירד.
לא בגלל כדורים, לא בגלל דיאטה מיוחדת.
הוא ירד כי הבנתי.
כי שחררתי.
כי אמרתי לגוף שלי, בקול רם, כל בוקר:
"לחץ הדם שלי תקין. 110 על 70. כמו שהיה כשהייתי בן שבע עשרה."
והגוף הקשיב.
# # פרק חמישי: הדם שדבק מדי חזק
אבל זה לא נגמר שם.
היו לי עוד בעיות. דם שהיה צמיג מדי,
שקרש מהר מדי,
שגרם לי בעבר לאירוע מוחי ואף להתקף לב.
הרופאים נתנו לי כדורים,
אבל אני רציתי להבין - למה?
למה הגוף שלי עושה את זה?
שוב חזרתי למסע הפנימי.
ושוב מצאתי תשובות.
שתי פקודות ישנות שהמוח שלי נתן לי הרבה לפני שידעתי שהן קיימות:
הפקודה הראשונה הייתה "היצמדות". והשנייה היתה "הקרשה"
אל תעזוב את אמא.
אל תיפרד. דבוק חזק, ככה לא תאבד אותה.
הפקודה הזאת נכתבה בגוף שלי כל כך עמוק עד שהדם שלי עצמו הפך דביק , קרישיות יתר,והתקשה לזרום בחופשיות.
# # פרק שישי: החזרה לרחם
הבנתי שאני צריך לחזור אחורה עוד יותר. לפני הלידה שלי,
לפני שהייתי אפילו אני.
חזרתי לתקופה שבה הייתי עובר ברחם של אמא.
והתמונה הושלמה.
לפני שנולדה אחותי, אמא שלי עברה הפלה.
אחרי שאחותי נולדה, היה עוד אובדן.
ואז, הגיע ההריון איתי.
אמא הייתה בהריון איתי בדיוק בזמן שאבא גויס למבצע סיני ב-1956.
אמא הייתה לבד, מודאגת, עצובה מההפלות הקודמות,
מפחדת על אבא שנמצא במלחמה. ומתוך כך, מהפחד לאבד עוד עובר המוח שלה יצר את פקודות ההקרשה וההיצמדות כדי ליצור משפחה,
וכל העצב הזה, כל הפחד הזה ואת הפקודות האלה - אני ספגתי .
אפילו לפני שנולדתי. אפילו לפני שידעתי מהו פחד.
גם את הביקורתיות של אבא ספגתי.
את הדאגה שהמשפחה שלנו תתפרק.
ואז, בלי שאבקש, בלי שאבחר,
המוח שלי יצר את פקודת ההיצמדות -
אל תעזוב, דבק, אל תתן למשפחה להיהרס.
# # פרק שביעי: הקנאה שהרסה אהבה
עברו שנים. חייתי את החיים שלי, יצרתי משפחה, התגרשתי.
והיה משהו שתמיד לא הבנתי. ביום אחד, בנובמבר 1995,
הרגשתי קנאה פתאומית וחזקה כלפי בת הזוג שלי.
קנאה ללא סיבה, ללא היגיון. זה היה כאילו רוח זרה נכנסה לתוכי.
שלושים שנה לקח לי להבין.
הקנאה הזאת לא הייתה שלי.
היא הייתה של הילד הקטן שהייתי,
הילד שהרגיש שאחותו תופסת את מקומו, שאמא לא שלו בלבד . הילד הזה גדל,
אבל הקנאה לא נעלמה.
היא רק חיכתה, קבורה עמוק,
עד שפרצה החוצה ב-1995 והרסה לי מערכת יחסים טובה.
כשהבנתי את זה, משהו השתחרר בתוכי.
עצם ההבנה גרמה לפריקה.
הרגשתי את זה בגוף. השריר שלי אישר - הפקודה פורקה.
# # פרק שמיני: המבחן האמיתי
אבל ההבנה האמיתית באה רק כשהיה לי מבחן אמיתי.
גרושתי ואני עזרנו לחברה משותפת שעברה משבר משפחתי.
היה אמור להיות אירוע משפחתי,
אבל מישהו שהיה מעורב באותו משבר
הודיע שהוא מתקשה להיות באירוע אם אני שם.
לא רציתי לגרום לו מצוקה. אמרתי לגרושתי שאולי אני אוותר על ההגעה.
היא הביטה בי בתקיפות. "אין מצב שלא תגיע."
ואז היא אמרה משפט שהחזיר לי שלושים שנה של אהבה אבודה:
"אם תאולץ לעזוב את הטקס, אני עוזבת יחד איתך."
עמדתי שם, והרגשתי משהו נשבר בתוכי.
לא נשבר בצורה רעה - נשבר כמו קרח שנמס.
פתאום, אחרי שנים כל כך ארוכות, הרגשתי שמישהו איתי.
שאני לא לבד. שאם יקרה משהו באירוע היא תעזוב יחד איתי.
ביום האירוע, לא הייתה שום בעיה,אבל אחרי זה,
ביקשתי רשות לחבק אותה. והיא הסכימה.
החיבוק הזה היה הוכחה - הטראומה השתחררה.
# # פרק תשיעי: לקיחת אחריות
יובל נס לוי, זכרונו לברכה, לימד אותי משהו שישנה את חיי לנצח:
אני יצרתי לעצמי את הטראומות הללו.
לא בכוונה, לא ברצון, אבל המוח שלי,
בניסיון להגן עליי, יצר פקודות שהפכו למחלות.
וכשם שאני יצרתי אותן,
אני יכול גם לפרק אותן.
אני יכול לקחת אחריות על ההתנהלות שלי,
לסלוח לעצמי, לרפא את מה שנשבר.
זו לא הייתה רק תיאוריה יפה.
זה קרה באמת.
לחץ הדם שלי, אחרי חודשיים של עבודה עצמית, חזר לנורמה.
בלי כדורים, בלי דיאטה מיוחדת. רק עם הבנה, מודעות, וסליחה.
ובעוד שלושה חודשים אבדוק את הדם מבחינת קרישיות.
אני כבר יודע מה יהיו התוצאות,
כי אני כבר אומר לעצמי כל יום:
"הגוף שלי מייצר פרוטאין S במידה המדוייקת לו, והדם שלי זורם בסמיכות הנכונה לפי התכנית הבריאה המקורית! "
# # פרק עשירי: החזרה למקור
ביום שהיה פעם יום הנישואין שלנו,
ב-20 בספטמבר, הלכתי אל גרושתי.
לא עם פרחים, לא עם התנצלות דרמטית.
הלכתי איתה עם משהו יותר חשוב - עם הבנה.
"באתי לבקש ממך חברות," אמרתי לה בפשטות.
היא חייכה. חיוך חם, אמיתי.
חיוך של אישה שמקבלת מתנה שלא ציפתה לה.
ואני הבנתי שזו התחלה חדשה.
לא חזרה למה שהיה, אלא משהו אחר לגמרי.
שני אנשים שחולקים עבר, ילדים, נכדים, וזיכרונות.
ועכשיו, גם הבנה. הבנה של מה קרה, למה זה קרה, ואיך אפשר לרפא.
# # אפילוג: הכל מתחיל בראש
אם למדתי משהו מהמסע הזה, זה שהכל מתחיל בראש.
האמונות המגבילות שלנו,
התחושות שאנחנו לא מודעים אליהן,
הרגשות שאנחנו קוברים עמוק -
כל אלה משפיעים על כל היבט של החיים שלנו.
על הבריאות, על מערכות היחסים, על האושר.
ואם הכל מתחיל בראש, אז בראש זה גם צריך להתחיל לרפא. במודעות, בהבנה, בסליחה.
אני לא כותב את הסיפור הזה כדי לספר לכם כמה אני מיוחד.
אני כותב אותו כי אולי, אי שם, יש מישהו שחווה משהו דומה.
מישהו שלחץ הדם שלו עולה ללא סיבה ברורה,
מישהו שמרגיש קנאה שהוא לא מבין מאיפה היא באה,
מישהו שנושא בתוכו כאב ילדות שהוא אפילו לא זוכר.
לאותו מישהו אני רוצה לומר: אתה לא לבד.
הכאב אמיתי, אבל הריפוי אפשרי.
זה מתחיל בשאלה אחת פשוטה:
מה הגוף שלי מנסה להגיד לי?
ואם תקשיב, תשמע. ואם תשמע, תתחיל לרפא.
כי בסוף, כולנו רק ילדים גדולים
שנושאים בתוכם ילדים קטנים שצריכים אהבה, הבנה, וחיבוק.
