09/02/2020
"אני עובדת כמו חמור בשבילה והיא פשוט לא סופרת אותי!
זה לא לגיטימי לצפות מילדה בבי"ס
שתראה את הצורך של ההורים שלה בעזרה בבית?
למה היא ככה חסרת אכפתיות?"
כך אמרה לי אימא ל4 שהגדירה את עצמה - פשוט בקריסה.
"את צודקת לגמרי" פתחתי,
"אנחנו רוצים שהילדים שלנו יראו
את האנשים שסביבם ולא רק את עצמם -
השאלה היא רק מהי הדרך ליעד הזה –
וכאן, הפניתי את תשומת לבה להבדל קטן אבל קריטי -
ההבדל שבין ציפיות - ורצונות.
אנחנו מחזיקים המון ציפיות מהילדים שלנו
חלקן מודעות והרבה מהן לא מודעות.
כילדים חונכנו שיש דברים שצריך, ויש דברים שאסור,
ויש נורמות חברתיות של איך מתנהגים ואיך לא,
כל הדבר הזה יושב אצלנו בפנים
ומתבטא בכל אותם דברים שאנחנו מצפים מהילדים -
וכשאנחנו מצפים משהו ממישהו -
זה בעצם סוג של דרישה
ודרישה מביאה תמיד להתנגדות.
"נאמר שבן זוגך מצפה שתעשי כבר את עבודות הבית,
או שהבוס שלך מצפה שתעשי משהו, כאן ועכשיו.
את יכולה להרגיש רגע איך זה מרגיש?" שאלתי אותה.
"זה חונק ומרגיז ומרגיש כמו דרישה
שממש גורמת לי לרצות לבחור בעצמי -
להחליט בעצמי מה אני עושה ומה לא ומתי,
שיראו גם אותי ויתחשבו בי"
כך היא ענתה לי מייד
וזה כנראה – הצעתי לה - גם מה שהילדים שלנו מרגישים
כשאנחנו מצפים ודורשים מהם.
ואז כשהם לא עומדים בציפיה שלנו,
אנחנו מתאכזבים, וזה קורה שוב, ושוב,
ומוציא מאתנו כעסים וחוסר שביעות רצון
(וזה נכון אגב בכל התקשורות שלנו –
גם למשל עם בני זוג, שותפים לעבודה, או ההורים שלנו)
אז מה מוותרים על עזרה? היא שאלה.
ממש לא! עניתי.
"פשוט" עוברים מלכעוס על ציפיות שלא מתמלאות -
לדיבור בבית על הרצונות של ההורים והילדים
ואז מתחיל שיתוף פעולה שבא ממקום אחר,
מתוך רצון ובחירה:
כי כשאנחנו רואים צרכים של אנשים
עולה בנו באופן טבעי רצון לעזור-
כמו כשאנחנו עוצרים באמצע הדרך
לעזור למישהו להתניע את האוטו,
לסחוב שקיות כבדות לאדם מבוגר בסופר,
או לתת לו להיכנס לפנינו בתור -
פשוט כי הלב שלנו יוצא אליו ורוצה להקל על המצוקה שלו.
"אז למה אצל הילדים שלי הלב לא יוצא אלינו
ולא מביא אותם לעזור לנו?"
היא שאלה. "מה אני צריכה לעשות שם אחרת??"
הצעתי לה לעבור מדרישות וציפיות
(והאכזבות שבאות אתן וחוסמות לנו את הלב,
כי זה פשוט לא עובד לנו בדרך הזו),
לדיבור על רגשות, צרכים ובקשות:
למשל, להחליף את:
"אני מצפה מכם לפחות לעזרה מינימלית בבית"
"מה כל כך קשה?"
ו"אני עזרתי בבית מגיל הרבה יותר צעיר"
ב:
"תקשיבו, הייתי היום 7 שעות בעבודה,
הרגליים ממש כואבות לי,
ואני מרגישה מיואשת מלראות את ערמת הכביסה על הספה
וערמת הכלים שבמטבח,
אני זקוקה לעזרה, ואשמח גם לקצת חברה :-),
יש מצב שתשבו איתי, נפטפט קצת בכיף, ונקפל כביסה ביחד?"
קוראים לזה ביטוי עצמי –
לדבר את הצרכים שלנו במקום לבטא חוסר שביעות רצון וכעסים
זה משהו שהרבה יותר נעים ומפתה ליקרים לנו לשמוע
וזה עובד הכי טוב כשזה בא אחרי שאנחנו נותנים להם אמפתיה:
אחרי שאנחנו בודקים אתם
מה עומד מאחורי חוסר הרצון שלהם לעזור
("היה לכם יום ארוך בבית הספר היום?
שוב קיבלתם שיעורים באנגלית?
ממש בא לכם לנוח ולהתפנק קצת במחשב,
ולא להתעסק בעוד מטלות ומשימות?")
במקום לבקר אותם ("ילדים צריכים לעזור!,
מאיפה הבאתם את העצלנות הזו?"),
אנחנו יכולים ללמוד לזהות
את החוויה הפנימית המדויקת שלנו ושלהם
ולדבר את הצרכים והרצונות שלהם ושלנו,
ללמוד ליצור דיאלוג שמחבר ומקרב
ללמוד את יסודות השפה של תקשורת מקרבת.
להתראות,
יעל, יואב וגליה
וצוות הבית להורות מקרבת
http://feelfamily.co.il/
