Roni Eliav - Roni's fun&grow

30/11/2025

כשהן בסערת רגשות, אני נשאבת יחד איתן - נבהלת, נלחצת, חסרת סבלנות לעוצמת הרגשות.
אני אמא רגישה, משתדלת להיות קשובה, אמפתית, מכילה,
אבל אני גם אמא עייפה, לילדות רגישות - רגישות מאוד -שסופגות הכול, מרגישות הכול, בעוצמה.
יש בי מקום שרוצה לכבות. לעצור את הרגש המתפרץ.
די. תעצרי את הדמעות. תשתלטי על העוצמה הזו.
וויסות עצמי אינה מילה גסה… יש בי מקום שלא רוצה לתת לזה מקום.
אין לי מספיק כוחות. כמה אפשר לספוג לתוכך.
אבל-
ברגעים של שפיות, כשאני נטענת בקצת שלווה ופחות מוצפת מהחיים שלי ומהחיים שלי איתן,
אני יודעת. אני מבינה.
הן עוד כל כך צעירות. הן צריכות אותי שם: מקום בטוח, אוהב ללא תנאי, שמחבק את השדים ונושם יחד איתן בתוך הסערה.
אני הנמל מבטחים בתוך סופת הטורנדו התמידית הזאת בחייהן.
אם לא אני -עומדת שם יציבה ומחזיקה -זה עלול להרגיש להן כל כך בודד, כל כך חריג, כל כך לא מובן.
והן מובנות לי.
אני רואה אותן.
אני מרגישה את הכאב והבהלה שלהן.
אני לא אמורה להיות נמל מושלם שלא נסדק.
אני אמורה להיות נמל חי, עם גלים משלי, אבל כזה שממשיך לחזור, לנשום ולהחזיק.
רציף צף הוא הדימוי הכי עדין ונכון להורה: יציב, מחובר לקרקע, אבל גמיש – זז עם הגלים ולא נשבר.
אסור לי לכבות את המרחב הבריא הזה, שבו הן עדיין מרגישות שאני כתובת עבורן -חיבוק קבוע בחייהן תמיד, בכל מצב רגשי שהן נמצאות בו.
רק למצוא את הכוחות בתוך עצמי להישאר שם יציבה -
לא לכעוס כשהנה שוב העננים שלהן מתקדרים, כשהשמש שוב שקעה מוקדם מדי או אפילו לא זרחה.
אולי מחר. אולי…
אוי דנמרק, מתי השמש שלך תחזור?!
הרי השמש תמיד שם - מציצה ומבליחה מתוך העננים.
צריך רק לחפש אותה: ברגעי צחוק קטנים, בכירבול נעים של בוקר, בריקודים ובשירים עם הזיופים הכי יפים שיש במשפחה הסוערת שלי.
חברה נפלאה שלי, רונית הורביץ, כתבה ספר נפלא שמדבר בדיוק על זה: החיפוש אחר האושר בין כל הרגשות הסוערים:
"Your joy is always there,
Shining its magic within you -
On sunny days and especially
In the midst of life's storms."
ניתן למצוא אותו באמזון:
Tara's Four Seasons: The Joy That Was (Never) Lost

Einige Angebote können miteinander kombiniert werden, andere nicht. Für mehr Details lese bitte die Nutzungsbedingungen der jeweiligen Promotion.

22/11/2025

פגיעות אינה חולשה - אלא אומץ

לפעמים כהורים אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להיות “חזקים”: לדעת תמיד מה לעשות, לא להראות בלבול, לא לאפשר חולשה.
אבל האמת? דווקא הפגיעות שלנו היא זו שמלמדת את הילדים את השיעורים העמוקים והחשובים ביותר.
ברנה בראון, חוקרת מובילה בתחום הרגש והקשרים האנושיים, מצאה שהיכולת להתחבר באמת מתחילה כשאנחנו נותנים לעצמנו רשות להיות אנושיים - לא מושלמים, לא כל יודעים, פשוט… אמיתיים.
כשאנחנו אומרים לילד:
“אני לא בטוח, אבל אני כאן איתך”
או
“גם לי יש רגעים שאני עצוב או נבהל” ,
אנחנו מלמדים אותו שמותר להרגיש. שמותר לטעות. שמותר לבקש עזרה. שדברים לא חייבים להיות מושלמים.

הרבה פעמים, כשהילד פוגש פחד, בהלה או קושי גדול, אנחנו ממהרים להרגיע, להקטין, למסמס- לפעמים מתוך רצון להחזיר גם את האיזון שלנו, כי הבהלה שלו מפגישה אותנו עם הבהלה שלנו.
כשאנחנו מנסים להסתיר את הפגיעות, אנחנו לא מגנים על עצמנו - אנחנו מרחיקים מעצמנו את החיבור שאנחנו כל-כך זקוקים לו.
*אבל* כשנבין שפגיעות אינה חולשה, אלא אומץ לב, נוכל לראות שהיא חלק משמעותי במסע ההיכרות שלנו עם עצמנו, ובבניית היכולת שלנו להתמודד עם המורכבות האנושית שבתוכנו.
לאפשר לפגיעות להיכנס - זה אמיץ.
זה פותח דלת לקשר עמוק יותר עם הילדים, להבנה טובה יותר שלהם, של היכולת שלהם להכיל ולהתמודד עם אותה הפגיעות וחשוב מכך, לבית שהוא מקום שאפשר לנשום בו, לבכות, לכעוס, להתאכזב, לצחוק, להתרגש... מקום שמותר בו להביע קושי, פגיעות- אנושיות.

ציטוט מההרצאה על ילדים:
"מובנית בהם מוכנות להתמודד עם קושי מהרגע שהם נולדים.
וכאשר אתם מרימים את התינוקת המושלמת הזו בידיכם, תפקידנו הוא *לא* לומר "הביטו בה, היא מושלמת."
התפקיד שלי הוא לשמור עליה 'מושלמת'-
לדאוג שהיא תגיע לקבוצת הטניס עד כיתה ה' ולאוניברסיטת ייל עד כיתה ז'-
זה **לא** תפקידנו.
התפקיד שלנו הוא להביט ולומר:
"את יודעת מה? את אינך מושלמת, ויש בך מוכנות להתמודדות עם קושי, אך בד בבד, את ראויה לחוש נאהבת ושייכת. זהו תפקידנו".

Brené Brown studies human connection -- our ability to empathize, belong, love. In a poignant, funny talk, she shares a deep insight from her research, one that sent her on a personal quest to know herself as well as to understand humanity. A talk to share.

17/11/2025

פרנקנשטיין והורות:
ילד שלא בחר להיוולד, והורה שנושא אשמה כבדה מנשוא...

כולנו מכירים את פרנקנשטיין כסיפור על 'מפלצת'.
אתמול צפיתי בסרט החדש על פרנקנשטיין ומצאתי את עצמי מסתכלת קצת אחרת על כל הסיפור הזה... דרך עדשה של הורות - במיוחד הורות לילד שנולד עם שוני, פגיעות או מוגבלות, שמביאה איתה אימה, פחד, רתיעה, וחרדה נוראה,
ולקראת הסוף, לסיפור עמוק על אהבה וקשר- אבא ובן.
ויקטור פרנקנשטיין “יוצר” חיים, אבל בורח ברגע שבו היצור שלו מתעורר.
הוא חלם על היצירה המושלמת - וקיבל מציאות מורכבת שהבהילה אותו.
המקום הזה, שבו הפנטזיה על הילד מתנפצת מול הילד האמיתי - מוכר להורים רבים, גם אם לא נעים להודות בה... "הוא לא מתפתח מספיק מהר", "משהו לא בסדר איתו", "הוא נראה מוזר", "הוא הולך עקום..." מה יצרתי? מה ילדתי?..
וכמו אצל פרנקנשטיין, גם אצלנו לפעמים עולה המחשבה הקשה:
“הבאתי ילד לעולם, שלא בחר בזה. ואם קשה לו - האם זה בגללי?" היצור של פרנקנשטיין לא ביקש להיוולד. אבל יש לו בקשה אחת - הוא רוצה שיאהבו אותו. שיסתכלו עליו בעיניים טובות. הוא הופך להיות “מפלצת” לא בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שהוא חווה מאבא שלו (היוצר שלו) ובהמשך מהסביבה שנבהלת מהמראה שלו: פחד, דחייה, בדידות.
זה סיפור על הורות שלא ידעה להיות שם. על הורה שמרגיש אשמה כבדה, עד שהוא לא מצליח לראות את הילד כפי שהוא, אלא רק את כל מה שהוא מפחיד בו.
במובן הכי אנושי,
על הקושי לשאת אחריות,
על הפחד מהשונות,
על האבל על הילד שקיווינו שיהיה,
ועל הכאב של הילד שלא קיבל הורה שיכול לראות אותו באמת.
כשקוראים את פרנקנשטיין כך, הוא ממש לא סיפור אימה.
הוא מראה עבורנו שמזמינה אותנו לשאול:
האם אני מצליח לראות את הילד שלי, ולא רק את הילד שדמיינתי, ולא רק את הפחדים שלי?
מה הילד שלי צריך ממני כדי להרגיש רצוי?
איפה האשמה מעוורת אותי מלהיות ההורה שהוא צריך?
פרנקנשטיין מזכיר לנו:
ילד שלא רואים אותו, שלא מקבלים אותו, שלא מחזיקים אותו - עלול להרגיש כ'מפלצת'.
בסרט, הדמות של אליזבת מצליחה לזהות את הילד הרך והפגיע ב'יצור', היא לא חוששת, ניגשת בביטחון, מערסלת אותו במבטה, מלטפת אותו בידיה, רואה בו את הטוב שבו,
וכל האימה, והכוחניות שבו, מתמסמסים לרוך ילדי ותמים.

06/11/2025

להיות נוכחים. פשוט, אבל לא קל.
יש לי חרדות - משלי.
יש לבעלי חרדות אחרות, שלו.
יש לבנות שלי חרדות - משלהן.
וכמה שאני מבקשת שיכילו אותי, שיקבלו את הפחדים שלי בלי ביקורת, בלי שיפוט, בלי הקטנה - כך קשה לי להכיל את שלהן. אני מוצאת את עצמי עושה להן בדיוק את מה שכואב לי שעושים לי. מבקרת, מנסה לתקן, לשנות, להתאים. מופעלת מהחרדה שלי עליהן - איך הן יסתדרו? איך יקבלו אותן כמו שהן?
בתוך הרצון לגונן, אני לפעמים שוכחת לראות. לעצור באמת ולראות אותן. לתת מקום, להבין, לשים את עצמי לרגע בנעליים שלהן. להרפות מהניהול, ממציאת הפתרון, מהדאגה למה שיהיה. פשוט להיות איתן כאן, עכשיו.
לפעמים זה כל מה שהן צריכות - נוכחות, הקשבה, אמונה בכוחות שלהן. וזה אולי השיעור הכי מאתגר בהורות: לא למהר לפתור, אלא להישאר. להיות.
וגם כשלא מצליח לנו, לזכור להיות בחמלה לעצמנו.
כהורה וכמטפלת, אני רואה כמה זה קשה לכולנו. אנחנו רוצים כל כך להקל על מי שאנחנו אוהבים, עד שלפעמים אנחנו שוכחים שהדבר המרפא ביותר הוא לא פתרון - אלא לב פתוח ונוכחות אמיתית.

30/10/2025

Will it blend?

כל החיים שלי ניסיתי להתאים את עצמי לסביבה שלי - להנמיך קולות חזקים, לצמצם נוכחות מצחיקה, להיות מה שמצפים ממני: תלמידה טובה, חברה טובה, בת מסורה.
להתקדם לפי הספר. לפי מה שצריך. לפי מה שמקובל.
כמרפאה בעיסוק, אני עובדת עם ילדים כדי לעזור להם להגיע לתפקוד תואם גיל, תואם נורמות התפתחותיות, כדי שיוכלו להשתתף בצורה מיטבית - בגן, בבית הספר, בחוגים, במשחק, בבית.
אבל דווקא האימהות לימדה אותי את השיעור הכי חשוב.
נולדו לי ילדות שנאמנות לעצמן לגמרי.
שרות, רוקדות, צווחות, משתוללות, חוששות ונבהלות, מביאות את עצמן במלוא העוצמה.
אין להן “עצור".
יש להן חדווה גדולה של חיים.
וזה בדיוק האתגר שלי כהורה - לעצור את האינסטינקטים של הצנעה, של התכווצות, של רצון "להשתלב".
לנשום, להזכיר לעצמי:
ככה זה טוב. ככה זה שלם. בדיוק כמו שהן.
כי שייכות אמיתית לא נוצרת כשאנחנו מנסים להתאים את עצמנו לסביבה,
אלא כשאנחנו מרשים לעצמנו להיות אנחנו - גם אם זה קצת שונה, קצת חושש, קצת רועש.
כשאנחנו מפסיקים להתבייש בעצמנו, נפתח גם המקום שבו אחרים יכולים לראות ולקבל אותנו באמת.

29/09/2025

יש ימים שאני תופסת את עצמי ושואלת: איך שוב קשה לו? הרי רק אתמול הוא הסתדר.
ואז אני נזכרת - וויסות עצמי לא עובד בקו ישר.
המערכת שלנו משלבת ויסות חושי, רגשי וקשבי. כשהחלק החושי מתערער, למשל רעש חזק או מגע מציק - גם היכולת הרגשית והקשבית מתערערות מיד. בדיוק כמו במיזופוניה: צליל קטן, כמו לעיסה או תקתוק, יכול להרגיש לילד גדול מדי, להשתלט עליו ברגע ולחסום את שאר היכולות שלו.
זה לא חוסר רצון או "דרמה". זו הצפה אמיתית.
ובתור הורים, התפקיד שלנו הוא לא להיבהל - אלא להזכיר גם לילד וגם לעצמנו: הוא כבר הצליח להתמודד בעבר, והוא יצליח שוב.
הגישה שאנחנו מביאים לרגעים האלה היא קריטית: להיות סומכים ובוטחים. לאפשר לילד לשמוע מאיתנו: אני מאמין בך, נמצא יחד דרך. להזכיר לו את הפעמים שבהן התגבר, הסתדר, או מצא פתרון. ככה אנחנו בונים בו תחושת מסוגלות פנימית - את ה"אני יכול".
אחת הדרכים העדינות והיפות לעבד חוויות סנסוריות היא דרך סיפורים סנסוריים. אלו סיפורים שמציגים חוויות חושיות באופן מוחשי, אך דרך דמות אחרת כך שהילד יכול להזדהות מבלי להרגיש מוצף.
המחקר בתחום מצביע על כמה יתרונות מרכזיים של שיטה זו:
• נרמול החוויה- הילד מבין שתחושות קשות הן חלק מהחוויה האנושית, לא משהו "מוזר" או שדורש בושה.
• פיתוח אמפתיה והכלה עצמית - הילד לומד לזהות רגשות וחוויות אצל אחרים, ולהתבונן גם על עצמו דרך העיניים של דמות אחרת.
• תרגול פתרונות והתמודדות - באמצעות דיאלוג סביב הסיפור, הילד מתרגל לחשוב על דרכים פרקטיות להתמודד עם חוסר נוחות או הצפה רגשית.
דוגמה:
סיפור קצר על ילד בשם אורי, שמרגיש שהבגד שלו מגרד את עורו, ואמא לא תמיד מבינה ובוחרת לו בגד מציק, צובט ומרגיז וכל בוקר הוא מאבק מלא בכי וכעסים...
בשיחה אחרי הסיפור אפשר לשאול:
• מה אתה חושב שאורי הרגיש ברגע הזה?
• מה הוא יכול היה לעשות כדי להרגיש יותר טוב?
• האם פעם הרגשת ככה בעצמך? מה עזר לך?
כך הילד לומד לזהות את התחושות הקשות, לחשוב על פתרונות, ולדבר על מה שהוא עצמו מרגיש, הכל דרך דמות אחרת, בלי שהחוויה תהיה ישירה ומוצפת.
*קושי בויסות חושי הוא קושי נוירולוגי-התפתחותי, מולד ברובו, שמלווה את הילד לאורך החיים במידה משתנה.
*הוא לא נעלם, אבל אפשר לצמצם את ההשפעה שלו באמצעות למידה של אסטרטגיות ותמיכה מהסביבה.
וזה הלב של כל המסע הזה: לא לנסות "למחוק" את הקושי, אלא לעזור לילד לדעת - זה חלק ממני, אני יכול להבין אותו, ואני יכול להתמודד.

*בתמונה, בבית של מרפאה בעיסוק שולחן המטבח הופך למשטח קצף גילוח לציור וכתיבה.

14/09/2025

מוטיבציה פנימית, הנעה עצמית, להתאמץ, לא לוותר, להתמיד גם כשקשה…
לאורך השנים בתור מרפאה בעיסוק, ובוודאי בתוך ההורות שלי זה אחד האתגרים הכי גדולים שליוו אותי. תמיד שאלתי את עצמי - איך נמנעים מתגמולים חיצוניים שמרחיקים את הילד מהקשר האמיתי עם עצמו ועם ההורה? ואיך מחברים אותו לסקרנות ולרצון שידחפו אותו להתאמץ מתוך שמחה?
כאן בדנמרק אני מרגישה שהכול מסביב עונה על השאלות האלו. בכל רחוב פוגשים רצים, רוכבים, שוחים. המבוגרים נראים צעירים, אנרגטיים, מחוברים לגוף -והתרבות הזו נטמעת בילדים מגיל צעיר. בבית הספר, בימי ספורט, בטבילות בים, יש תחושה שהמאמץ הוא לא עונש אלא חלק מהחיים.
והיום, כשהתקיים חצי מרתון קופנהגן, ראיתי פרסומת אדירה של נייק:
we do it because it’s hard.
וואו. פתאום הבנתי - זה בדיוק זה. ליהנות מהאתגר, מהכאב, מהדרך הלא פשוטה, ולגלות שהניצחון האמיתי קורה בפנים, לא בהשוואה לאחרים.
וזה גרם לי לחשוב על המטופלים שלי, על הבנות שלי.
איך אני מעבירה להן את זה? קודם כול דרך השפה - כשמשהו קשה, אני אומרת "איזה משחק מעניין יש לנו פה". הקושי הופך לאתגר, והאתגר נהיה משחק.
אולי גם דרך התרבות שאנחנו מייצרות כמשפחה, כשאנחנו יוצאים להליכה ביחד, או בוחרים פרויקט שדורש סבלנות. פתאום אני רואה איך החוויה המשותפת מחזקת את הערך, בלי הרצאות.
והכי חשוב - כשאני מזכירה להם שהניצחון היחיד שחשוב הוא מול עצמם. לא מי הגיע ראשון, אלא מי העז לנסות שוב. לא מי קיבלה יותר, אלא מי הצליחה להתמיד עוד טיפה מהפעם הקודמת.
בסוף, הילדים לא צריכים מדבקה או פרס.
הם צריכים אותנו - שנאיר להם את הדרך, שנראה להם שהקושי שווה, שהמאמץ משתלם, ושכל צעד קטן קדימה הוא כבר ניצחון גדול.

09/09/2025

להיות 'אמא!'
זה תפקיד וזה משמעות.
זה לעשות הכול עבורם - לראות את הנולד, לתכנן חוגים, הסעות, לדאוג לבגדים, מתנות, המאכלים האהובים.
זה לחשוב אותם בכל הרבדים שיש – מהיום־יום הקטן ועד החלומות הגדולים - ולא לצפות לדבר בתמורה.
וזה תפקיד כל כך כפוי טובה.
זה להיות הצל שמאחורי, לנהל את הכול מאחורי הקלעים, לוודא שיהיה להם הכי נוח, הכי מדויק, הכי "וואוו".
אבל אנחנו בצל. עבודה בלתי נראית. לא תמיד מוערכות.
וכמה אנחנו רוצות שלרגע הם יצליחו לעצור. לומר:
אמא, ראיתי כמה את משקיעה עבורי.
אמא, תודה.
אבל – התודה האמיתית היא אחרת.
היא לראות אותם בטוב.
היא לראות אותם גדלים שמחים, מאושרים, נינוחים בעולם שלהם.
ושם טמון הערך העמוק של ההורות.
ועדיין, הלב שלנו מבקש לפעמים גם את התודה הקטנה, את ההכרה.
אז איך אפשר לשלב בין השניים, עבודה שנעשית מתוך אהבה, לרוב בלי תמורה ישירה - וציפייה צנועה להכרה?
השבוע פגשתי אמא מקסימה שהחליטה לעשות "שביתה".
רגע שבו היא לא ניהלה את הכול, אפשרה לילדים לחוות את החסר, ולהרגיש עד כמה נוכחותה משמעותית.
וזה עבד. הילדים הרגישו, הם שמו לב, הם אמרו 'תודה'.
ופה נכנס עוד מימד חשוב : להכיר בזה שמותר גם לבקש תודה.
מותר להגיד לילד: "נעים לי לשמוע תודה."
דווקא כשאנחנו שמים את זה על השולחן, הם לומדים ש"תודה" היא חלק מהקשר האנושי, לא רק נימוס אלא גם הבעת הערכה.
וזה חלק מהחינוך שאנחנו מעניקים להם - לראות את האחר, להודות על מה שמקבלים, ולהבין את הערך של היחסים.
אז האם מגיע לנו גם וגם?
התשובה היא – כן.
מגיע לנו לדעת שהתודה האמיתית נמצאת בשמחה וברווחה של הילדים שלנו,
וגם לשמוע לפעמים את המילה הקטנה שמזכירה לנו: ראינו אותך. תודה.

28/08/2025

'מעגל הביטחון'- מה הילדים שלנו באמת צריכים מאיתנו?
ילדים הם יצורים רגשיים והרגשות שלהם מופיעים בעוצמות גבוהות.
ילדים מתנהגים רגשות, בעוד כמבוגרים יש לנו ציפייה שידברו רגשות, ישמרו על איפוק, ויסות...
וללא ספק זאת המשימה הקשה ביותר.
מה התפקיד שלנו, בתור הורים, על מנת לעזור להם במשימה הזאת?
1. להגן עליהם- להיות שם כבסיס בטוח. (Protect)
2. לנחם אותם- לאפשר להם להרגיש שהם לא לבד. (Comfort)
3. לשמוח בהם- לראות אותם באמת ולהתפעל מהיכולות והייחוד שלהם. (Delight)
4. לעזור להם לארגן את הרגשות- לא לכבות אותם, אלא לתת להם מילים, מבנה והכלה.
ילדים לא מחפשים שנפתור להם את כל הבעיות, ולא שנתקן להם את העולם.
הם רוצים שנהיה שותפים למסע שלהם: שותפים קשובים, אוהבים, מנחמים, כאלה שלא נבהלים מהסערה, אלא עומדים לצידם ומחזירים להם את המושכות מתוך אמון שהם מסוגלים.
כשילד מפקיד בידינו את הקושי שלו, הוא בעצם אומר:
"אני לא רוצה להיות לבד בזה. תראי אותי. תביני אותי. אל תיבהלי."
וזה החלק המאתגר עבורנו כהורים או כמטפלים- כי אנחנו מוצפים, נבהלים, מרגישים את כובד המשקל עלינו.
באופן אינסטינקטיבי, אנחנו רוצים להיפטר מהעומס ולמצוא "פתרון מהיר".
אבל האמת היא, שהפתרון הרגשי שהם מחפשים הוא הרבה יותר פשוט- נוכחות שקטה ואוהבת.
וזה אולי פשוט במילים, אבל מאוד קשה במציאות.
כי זה דורש מאיתנו להיות יציבים, מחזיקים, סומכים, גם כשבפנים אנחנו עצמנו נסערים.
אבל זה לב התפקיד: לא להעלים את המשקל, אלא להיות "הבסיס הבטוח" שהילד יכול להניח עליו את השק הכבד, בידיעה שהוא לא לבד.

27/08/2025

להיות אמא.
זה מתחיל בחלום- פנטזיה על משפחה מושלמת: ילדים מחייכים, טיולים, ים ובריכה, ארוחות שישי מלאות חום ואהבה אינסופית.
בהריון אנחנו מבטיחות לעצמנו להיות האמא המושלמת: להיות שם תמיד, לאהוב ללא תנאי, לעטוף, לחבק, להגן.
אבל מהרגע שהילד נולד, האידיליה נסדקת. אנחנו חלשות, עייפות, מותשות וכבר אין “אני”. יש רק “אנחנו”, ויש בעיקר “הוא” או “היא” שזקוקים לנו בכל רגע. הבכי נמצא בכל מקום: עייפות, רעב, חיתול רטוב, גירוד או שעמום. אנחנו שם, מניקות, מחליפות, מרגיעות, מערסלות. יום ולילה מתערבבים.
הילדים גדלים, הבכי משתנה- אבל התובענות נשארת. הם דורשים נוכחות, סבלנות, הכלה ונתינה אינסופית. בשנים הראשונות אנחנו כמעט נעלמות כדי להיות שם עבורם. רק בהדרגה חוזרים סדקים של חיפוש עצמי: יציאה לעבודה, חיפוש זהות מחודשת, לבוש שהוא לא רק פרקטי אלא גם נעים לנו, רגע קטן שהוא רק בשבילנו.
המאבק הזה מתעצם ברילוקיישן.
בארץ, גם אם היה קשה- הכל היה מוכר. במדינה חדשה נוספים פחדים, שפה זרה, געגועים, זהות מתערערת.
הילדים רואים בזה הזדמנות, תרבות חדשה, שפה מסקרנת, חברים, חיים בטוחים יותר... אבל עבור האמא זו לעיתים גם פרידה- ממי שהייתה, מהשורשים שלה.
ובתוך כל זה עולה השאלה שכל כך הרבה אימהות שואלות את עצמן:
האם אני מוותרת על עצמי כדי להעניק להן עתיד טוב יותר?
או שאולי דווקא כשאני בוחרת גם בעצמי- אני מלמדת אותן לבחור בעצמן?
וויניקוט הזכיר לנו שהילד לא זקוק לאמא מושלמת - אלא ל'אמא טובה דיה'.
כזאת שמסוגלת להיות נוכחת באמת.
וכדי להיות נוכחות, אנחנו חייבות לא לאבד את עצמנו.
*כי כשאנחנו מוצאות מקום לעצמנו - המשפחה כולה נושמת אחרת.*
אז אולי זאת השאלה שכל אמא צריכה לשאול את עצמה:
איך אני נשארת אני בתוך כל הנתינה?
איך אני בוחרת בעצמי - כדי שגם הילדים שלי ילמדו לבחור בעצמם?
והמתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולות להעניק לילדים, היא לא רק חיבוק או הגנה, אלא דוגמה חיה: לראות אותנו בוחרות בעצמנו, כדי שגם הם ילמדו לבחור בעצמם.

18/08/2025

לפעמים נדמה לנו שהילדים פשוט שופכים עלינו את כל הכאב שלהם.
הם בוכים, מתפרקים, נצמדים אלינו בעוצמות, ואנחנו שם -מחבקים, מחזיקים, נושמים בשבילם.
אנחנו ה"מיכל" שלהם.
וזה כבד. מתיש.
להחזיק עבורם, כדי שהם יוכלו להמשיך לחקור ולפעול בחופשיות בעולם.
אבל – כאן קורה משהו אחר..
מחקרי התקשרות מראים שדווקא ברגעים האלה, שבהם אנחנו שותפים מלאים לסערה שלהם, נבנה הגשר שילדים חוצים כדי להגיע אל ויסות עצמי.
זה לא רק שהם "נטענים אצלנו" וממשיכים הלאה.
כשהם עוברים איתנו את החוויה של להירגע יחד, הם בונים בפנים מנגנון משלהם, כזה שיוכל להרגיע, לארגן ולהחזיק אותם גם כשהם לבד.
וויסות משותף (Co-regulation) הוא הבסיס שממנו נולד ויסות עצמי (Self-regulation) .
כשילדים מוצפים בכעס, פחד, בושה או חרדה -הם זקוקים קודם כול למבוגר יציב שיחזיק איתם את הסערה. זה מה שמאפשר להם להירגע, להתארגן, ולהתחיל לאט לאט ללמוד איך עושים את זה בעצמם.
זה חצי חצי:
חצי – אנחנו. המבוגר המחזיק, הבסיס הבטוח, זה שמכיל ומרגיע.
חצי – הם. לומדים לאט לאט מה עוזר להם, ומגלים שהכוח להרגיע את עצמם כבר קיים בתוכם.

כמו ביום שבו הילדה שלי איחרה לבית הספר.
נכנסה מאוחר, וכל המבטים הופנו אליה.
היא התמלאה בושה, ברחה אלי בדמעות. חיבקתי, ניסיתי להרגיע - והיא לא הצליחה להתגבר.
רק כשהזכרתי לה מה יכול לעזור לה - לשטוף פנים, לנשום איתי, חיבוק לב אל לב - היא התחילה להירגע.
ואז, בעיניים קטנות מלאות אומץ, חזרה אל הכיתה.
אלה רגעים קטנים שמזכירים לנו:
אנחנו לא רק מקום לחזור אליו.
אנחנו גם הכוח שהם לוקחים איתם.
אנחנו כאן.
לא כדי להחזיק במקומם תמיד,
אלא כדי להחזיק איתם - עד שהם מחזיקים בעצמם.

*בתמונה: טיול עם סיידר ביער ממלא את ה"מיכל" שלי.

02/08/2025

הם כבר גדולים – אז למה אני עדיין כל כך עייפה?
יש שלב בהורות שבו נדמה לנו שכבר עברנו את הקשה באמת.
התינוקות הפכו לילדים, הילדים לבני נוער.
אין יותר לילות ללא שינה, אין גזים, אין הרדמות של שעתיים.
יש פחות "תפעול", פחות תלות מוחלטת.
ובתוך זה, נוצרת תקווה – תקווה שעכשיו יהיה לנו יותר מרחב לעצמנו.
שנוכל לנשום, להרים את הראש, לפנות קצת מקום למי שאנחנו מעבר להורים.
ולצד ההקלה, מגיעה ציפייה.
ציפייה לבשלות, לרוגע, ליכולת לווסת תסכולים, לא לפוצץ כל קושי בצעקה או דמעות.
אנחנו מצפים שהם יהיו "כבר יותר עצמאיים", "יותר בוגרים", "יותר בשליטה".
אבל אז מגיעות שוב אותן התפרצויות רגשיות, שאגות, בכי, אכזבות שמתפוצצות לנו בפרצוף.
ואנחנו, כבר עייפים.
התינוקות שלנו גדלו, אבל אנחנו עדיין נדרשים להיות להם מיכל רגשי, מערכת וויסות, עוגן רגשי.
אנחנו מצפים מהם להבין.
להתנהל "כמו גדולים".
לדעת להתמודד עם תסכולים.
לכבד גבולות.
להירגע כשהם כועסים.
לזכור מה שאמרנו אתמול, ושלשום, וגם לפני שבוע.
ואז, דווקא עכשיו, כשהם כבר עצמאיים במובנים רבים – מגיעות עוד התפרצויות.
עוד קיטורים. עוד דרמות. עוד רגישות גדולה, עוד צורך בהכוונה, עוד כעס שנשפך עלינו כאילו אין פילטר בכלל.
וזה מתיש.
זה אפילו מייאש לפעמים.
כי התחושה היא – מתי זה ייגמר כבר?
כמה עוד נצטרך להכיל, לתווך, להרגיע, להסביר?
אבל, מה שחשוב להבין הוא, שהילדים באמת עוד לא שם.
ולא כי הם לא רוצים.
לא כי הם עושים לנו דווקא.
אלא כי המוח שלהם פשוט עוד לא בנוי לזה.
היכולת של ילד או נער לווסת את עצמו, לשלוט בדחפים, לנהל רגשות, להכיל תסכול – לא תלויה רק באופי או בחינוך, אלא קודם כל במבנה המוח שלו.
והמוח הזה, ובפרט האונה הפרונטלית, שאחראית על תפקודים ניהוליים – לא מסיים להתפתח עד גיל 25.
גם בגיל 15, 18 ואפילו 21 – הילד שלך עדיין לא "שם".
עדיין מתפתח.
עדיין בונה את היכולת לשלוט בעצמו מבפנים.
מה שזה אומר בפועל – זה שאנחנו, כהורים, ממשיכים להיות הוויסות החיצוני שלהם גם הרבה אחרי שהם יודעים לחתוך סלט לבד או לקחת אוטובוס לבית הספר.
והפער הזה, בין הרצון שלנו לעצמאות ולנפרדות – לבין התלות הרגשית שעדיין קיימת – הוא בדיוק המקום שבו נולדת השחיקה.
כי אנחנו מותשים מלהיות כל הזמן "המכילים", "המבינים", "הנוכחים".
אנחנו כמהים לשקט.
רוצים להרגיש שלא כל הזמן צריכים אותנו.
שנוכל קצת להיות אנחנו בלי להיות קודם כל עבורם.
וזה בסדר.
זה אנושי.
זה לא הופך אותנו לפחות טובים – זה רק אומר שהציפייה לשקט פשוט לא מסתדרת עם המציאות ההתפתחותית של הילדים שלנו.
וחשוב שנזכור, שאם קשה לנו, זה לא כי אנחנו לא "משקיעים מספיק" או "לא טובים בזה".
זה פשוט כי אנחנו עדיין בתוך תהליך.
גם הם – וגם אנחנו.
אז אולי זה לא הזמן שבו ננוח, אבל זה כן הזמן שבו אפשר לנשום רגע.
להיזכר שהעומס הרגשי הזה הוא לא כשל – הוא חלק מהדרך.
הדרך ההתפתחותית שלהם – ואנחנו צועדים בה יחד.
ולפעמים, רק הידיעה הזו– כבר משחררת משהו קטן מבפנים.
כשהציפיות משתחררות – גם הלחץ משתחרר.
ולפעמים, רק ההבנה שזו לא טעות אלא שלב – כבר עושה קצת מקום לנשום.