02/08/2025
הם כבר גדולים – אז למה אני עדיין כל כך עייפה?
יש שלב בהורות שבו נדמה לנו שכבר עברנו את הקשה באמת.
התינוקות הפכו לילדים, הילדים לבני נוער.
אין יותר לילות ללא שינה, אין גזים, אין הרדמות של שעתיים.
יש פחות "תפעול", פחות תלות מוחלטת.
ובתוך זה, נוצרת תקווה – תקווה שעכשיו יהיה לנו יותר מרחב לעצמנו.
שנוכל לנשום, להרים את הראש, לפנות קצת מקום למי שאנחנו מעבר להורים.
ולצד ההקלה, מגיעה ציפייה.
ציפייה לבשלות, לרוגע, ליכולת לווסת תסכולים, לא לפוצץ כל קושי בצעקה או דמעות.
אנחנו מצפים שהם יהיו "כבר יותר עצמאיים", "יותר בוגרים", "יותר בשליטה".
אבל אז מגיעות שוב אותן התפרצויות רגשיות, שאגות, בכי, אכזבות שמתפוצצות לנו בפרצוף.
ואנחנו, כבר עייפים.
התינוקות שלנו גדלו, אבל אנחנו עדיין נדרשים להיות להם מיכל רגשי, מערכת וויסות, עוגן רגשי.
אנחנו מצפים מהם להבין.
להתנהל "כמו גדולים".
לדעת להתמודד עם תסכולים.
לכבד גבולות.
להירגע כשהם כועסים.
לזכור מה שאמרנו אתמול, ושלשום, וגם לפני שבוע.
ואז, דווקא עכשיו, כשהם כבר עצמאיים במובנים רבים – מגיעות עוד התפרצויות.
עוד קיטורים. עוד דרמות. עוד רגישות גדולה, עוד צורך בהכוונה, עוד כעס שנשפך עלינו כאילו אין פילטר בכלל.
וזה מתיש.
זה אפילו מייאש לפעמים.
כי התחושה היא – מתי זה ייגמר כבר?
כמה עוד נצטרך להכיל, לתווך, להרגיע, להסביר?
אבל, מה שחשוב להבין הוא, שהילדים באמת עוד לא שם.
ולא כי הם לא רוצים.
לא כי הם עושים לנו דווקא.
אלא כי המוח שלהם פשוט עוד לא בנוי לזה.
היכולת של ילד או נער לווסת את עצמו, לשלוט בדחפים, לנהל רגשות, להכיל תסכול – לא תלויה רק באופי או בחינוך, אלא קודם כל במבנה המוח שלו.
והמוח הזה, ובפרט האונה הפרונטלית, שאחראית על תפקודים ניהוליים – לא מסיים להתפתח עד גיל 25.
גם בגיל 15, 18 ואפילו 21 – הילד שלך עדיין לא "שם".
עדיין מתפתח.
עדיין בונה את היכולת לשלוט בעצמו מבפנים.
מה שזה אומר בפועל – זה שאנחנו, כהורים, ממשיכים להיות הוויסות החיצוני שלהם גם הרבה אחרי שהם יודעים לחתוך סלט לבד או לקחת אוטובוס לבית הספר.
והפער הזה, בין הרצון שלנו לעצמאות ולנפרדות – לבין התלות הרגשית שעדיין קיימת – הוא בדיוק המקום שבו נולדת השחיקה.
כי אנחנו מותשים מלהיות כל הזמן "המכילים", "המבינים", "הנוכחים".
אנחנו כמהים לשקט.
רוצים להרגיש שלא כל הזמן צריכים אותנו.
שנוכל קצת להיות אנחנו בלי להיות קודם כל עבורם.
וזה בסדר.
זה אנושי.
זה לא הופך אותנו לפחות טובים – זה רק אומר שהציפייה לשקט פשוט לא מסתדרת עם המציאות ההתפתחותית של הילדים שלנו.
וחשוב שנזכור, שאם קשה לנו, זה לא כי אנחנו לא "משקיעים מספיק" או "לא טובים בזה".
זה פשוט כי אנחנו עדיין בתוך תהליך.
גם הם – וגם אנחנו.
אז אולי זה לא הזמן שבו ננוח, אבל זה כן הזמן שבו אפשר לנשום רגע.
להיזכר שהעומס הרגשי הזה הוא לא כשל – הוא חלק מהדרך.
הדרך ההתפתחותית שלהם – ואנחנו צועדים בה יחד.
ולפעמים, רק הידיעה הזו– כבר משחררת משהו קטן מבפנים.
כשהציפיות משתחררות – גם הלחץ משתחרר.
ולפעמים, רק ההבנה שזו לא טעות אלא שלב – כבר עושה קצת מקום לנשום.
