22/07/2020
נושא שאהוב עליי, ובאמת אני חולה על זה, זה צ'אקרות.
קודם כל המילה עצמה, עוצמתית בטירוף. ואני חולה על איך שאנשים משתמשים בה. כל מיני "אחי תנסה זה יפתח לך את הצ'אקרות", מת על זה, בתכלס בסוף הכל זה בחבר'ה הכל זה בקרו. אם כמה שהשימוש הזה הוא באהלן אהלן, הוא דווקא הכי מדוייק שיש בעייני.
אז מה זה צ'אקרות בכלל? הגוף הוא צינור אנרגטי. האנרגיה של העולם עוברת דרכו. הסינים קוראים לזה צ'י, ההודים פראנה, וויליאם רייך כפרה עליו קרא לאנרגיית החיים אורגון. הצ'אקרות הן מרכזי האנרגיה של הגוף, מעין מפגש בין חומר לרוח. לכל אחת מהן יש קטע משל עצמה, ולא פחות חשוב: מחסום או תסביך משל עצמה.
כשהאנרגיה של העולם, שהיא טהורה וחסרת צבע. זורמת דרך צ'אקרה, היא מקבלת גוון. היא מתחילה להתקיים בעולם כנושא, כעניין, כמשהוא. אם הצ'אקרה של העוצמה שלך מלא בסקרנות, פליאה וצחוק (השלישית, מכירים את זה שנפתח מהבטן? אז זה זה יעני) אז פתאום יש תחושת משמעות לחיים.
בעצם העניין עם הצ'אקרות הוא פילוסופי לגמרי מבחינתי, וזה נוגע לעצם הקיום שלנו.
לשאלה הכי כבדה שיש, *מה אני עושה פה בכלל?*
הגישה של הצ'אקרות עוזרת לי למצוא תשובה מסויימת לשאלה הזאת, אנחנו כאן, אני כאן, כדאי לתת לאנרגיה ביטוי. כדאי להתקיים, ליצור, לאהוב וגם לכעוס ולאכול לופים שלילים. הכל ביחד.
מה הקאצ' המורכב בכל הסיפור הזה? שלכולנו יש מחסומים, לכל אחד יש בעיות, אף אחד לא מושלם, באמא שלי. והמחסומים האלה יושבים לנו גם בצ'אקרות. ומה הקטע המגניב? שאפשר לפתוח הכל, אפשר לפתור הכל.
הכל בסדר, והכל משתנה כל הזמן.
אה ולכל החברים מכל סוגי הג'מעות השונות. יש לכם מלא אנשים בפייסבוק שלכם, ואם תשתפו את זה אז הם ייכנסו לעמוד שלי וכמה מהם יקבעו איתי סשן ריברסינג (אגב מומלץ אם לא אמרתי). ממש ככה.
