12/10/2023
לפעמים נגמרות המילים. כשמשהו גדול מוחק אותן. משגר אותנו אל הזמן הזה בעצמנו שעוד לא היו לנו מילים והיינו צריכים רק מגע כדי להרגיש שאנחנו קיימים.
כי הסדר של העולם התערער ברגע והבית הוא כבר לא מבצר מוגן, כמו גם האוטו, או האיש ברחוב, או המסיבה ביום שישי וכל אחד יכול להיות אנושי ולא אנושי באותו זמן כי משהו באמון הבסיסי בבני אדם נשבר.
בחוזה הלא כתוב שלנו עם העולם יש רע ויש טוב ולרוב הם שוכנים ביחד בתוכנו, לפעמים רבים ביניהם, לפעמים מפרידים כוחות ולפעמים גם משחקים ביחד, מפתים ומתפתים או ישנים חבוקים ושלמים זה בזרועותיו של זה. ואנחנו מאפשרים את זה. לא מפחדים. אולי מתוך ידיעה אבולוציונית שגם לטוב וגם לרע יש אמא אנושית ומוסרית שתרגיע אותם כשהם רבים מדי, שתחבק אותם מספיק רחב כדי שיישארו באותו מרחב ותשים את הגבול כשמישהו סוטה ממנו.
ופתאום אין טוב. הוא נטש, או ננטש. יש רק רוע שהתבצר ולא נותן לטוב להיכנס. אכזריות שהתנפחה מעל למידותיה ומוחצת את הטוב תחתיה. ואין אנושיות. ואין צלם. ואין מוסר. ואין אמא. ובהיעדרה, הפחדים הכי קמאיים מתעוררים בנו וכל אדם הוא חיה או אדם או חיה וכל אדם הוא יכול. יכול לאהוב או להרוג אותנו באותה הסתברות. ואנחנו מזינים את הארעיות של הנפש שלנו בעוד תמונה ועוד סרטון, כאילו אם נגרה את הפחדים באופן הכי כואב, הכי שורט אולי גם משם תבוא הרגיעה, יבוא השחרור.
ובמאבק הזה בין הדחף להסתכל על כל סרטון לבין הרצון לשמור ולהישמר, במאבק הזה הדחף מנצח, למרות שהנפש תישאר חרוכה יותר משהייתה, למרות שהחלומות יתלכלכו בלילה והשינה אולי תתעכב מבהלה, הנפש. היא מבקשת לעצמה לראות. גם אם במחיר של שבר, זעזוע או התפרקות. היא צריכה להישבר כדי שנגדיר לעצמנו שיש מה לשבור, להזדעזע כדי שנחזיק בתוכנו חזק שאנחנו אנושיים ולהתפרק כדי שנזכיר לעצמנו שאנחנו חיים וליבנו פועם בנו.
וכשכל אחד מנהל יחסים עם עוצמת החרדות שלו, עם חוסן ביתו הפנימי ועם יחסי הטוב והרע בתוכו מול התופת שמחוצה לו, יש תנועה קולקטיבית של כולם לעשות את אותו הדבר. להיות דומים זה לזה, לראות את אותם הדברים ולהחסיר מהם את אותה פעימה, להשתייך למשהו גדול יותר מעצמנו. בהתגייסות, בנתינה הזו ובנדיבות שפורצת בנו כמיכל הגדול מסכום חלקינו ומסכום החרדות שלנו, יש משאלה עצומה שיכולה להתממש רק בכוח חזק ומשותף שדוחף בכל הכוח, בכל העוצמה ובכל התוקפנות כדי להחזיר את הטוב.
כדי שנוכל להיאחז בפירור תקווה שיש טוב. וכשהוא יחזור אלינו, יחזור אלינו פנימה גם הסדר הישן בחוזה ההוא שלנו עם העולם.
