30/06/2025
שבועות שאני לא בבית. לא תכננתי, לא דמיינתי שזה יקרה – אבל המציאות קבעה אחרת.
והאמת? לא פשוט להיות כל כך רחוק, דווקא עכשיו.
כשהלב שלי שם – עם האנשים, עם הארץ, עם מה שעובר על כולנו. כשהחדשות מהדהדות, והדאגה יושבת לי בגוף.
זה לא קל.
במקום זה אני בפורטוגל, עם מזוודה לשבוע… ומציאות של הרבה יותר.
בלי לו"ז.
בלי תכניות.
בלי יעדים לכבוש.
בלי שום דבר שצריך לרוץ אליו.
ובפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן –
אין "לעשות", יש רק "להיות". לא עם המשימות- אלא עם עצמי.
חווה בית פורטוגלי קטן ופשוט, בסביבה כפרית שקטה. הזמן פה אחר... הוא מנמנם,
שקט מוחלט, רק ציוץ ציפורים מלווה אותי כל היום וריח של אדמה רטובה אחרי לילה .
אוויר נקי שלא זקוק למסנן. ובלילות.... שמיים זרועים בכוכבים, כאלה שאני לא רוא בארץ.
ובתוך השקט הזה אני חווה משהו אחר – מסע.
המסע שלא תכננתי, לא סימנתי לו מסלול, והוא לא מופיע בשום מפה.
מסע פנימי.
כל בוקר אני קמה, שותה קפה, אוכלת – וזהו. אין לאן לרוץ,
ורגע אחרי שאני מתעוררת – אני פוגשת את עצמי.
ממש אני , בלי הסחות, בלי תפקידים,
והשעות הארוכות האלה לבד הן לא ריקות – הן מלאות במחשבות, תובנות, שאלות, לפעמים גם שתיקות עמוקות של הלב 🤍
זו חוויה נדירה, אני חושבת לא הרבה זוכים לה- להיות עם עצמך באמת. לא לברוח לשום מקום, לא להאיץ זמן, לא להסביר לאף אחד.
פשוט להקשיב, לראות את החיים מהצד.
ופתאום עולים דברים על... מי אני, על מה חשוב לי, על מה חסר לי, ועל מה אני כבר לא מוכנה לוותר.
הכול כל כך שונה. כל כך רחוק.
והלב - מובן מתמיד.
כי בין רגעים של שקט רעש מתפזר ומפנה מקום למחשבות, געגועים, כאב.
בחיים היומיומיים אני רגילה לעבוד, לדאוג, לרוץ, לסדר, להספיק, ופה – פתאום אני המרכז, הפנים שלי, הלב שלי, הנשמה שלי....
ומה שאני מרגישה – זה מה שחשוב.
בקיצר..לא חופשה נוצצת, לא תמונות אינסטגרמיות, אבל רגע אחד אמיתי עם עצמי. וזה אולי הדבר בין החשובים שקרו לי בזמן האחרון.
