26/01/2021
"פירגון" בין בני זוג.
המילה הזו, פירגון, מכילה בתוכה מסרים שונים שמביעים את ההיפך הגמור ממה שהיא אמורה להביע.
כשאני "מפרגנת" לבן זוג להיפגש עם חברים/לבלות/כל דבר אחר שברצונו לעשות, אני יוצאת מנקודת הנחה שנלקח ממני משהו, ושאני נותנת לו משהו.
כשאני "מפרגנת", אם בן זוגי בוחר לעשות משהו למען עצמו, זה בהכרח בא על חשבוני ואני נותרת חסרה. באופן הזה, עומדים לנגד עיניי, לפני הכל, הצרכים שלי בשלל צורות וצבעים, שהוא, ורק הוא, אמור לספק לי - אני צריכה עזרה עם הילדים, אני צריכה אותך כדי לא להרגיש לבד, אני צריכה תעסוקה, בידור, זמן לעצמי או כל דבר אחר.
אז בחסות הפרגון, אוותר קודם כל על הצורך שלי, ואז אתחשב בך. עכשיו שפירגנתי ונותרתי טובה וחסרה , אצפה לאותו הדבר ממך כדי להתמלא מחדש או שאצפה לפיצוי הולם. עד אז, אתה תהיה חייב לי. אם לא תמלא אותי, אשאר מרוקנת. אצפה לאישורים ממך ולהיפך, תן-קח, קח-תן, והנה ברחה לה החירות האישית ונולדה לה התלות והפנקסנות.
מכאן, החבל הולך ומתהדק עד ש...
מה צפוי לקרות כשלא יגיע האישור/הפיצוי?
הנחה זו, שבן זוגי אחראי על האושר שלי או על החופש שלי, שגויה מהיסוד. לא כי היא לא נכונה בפועל, אלא כי הזווית שלה הפוכה. יש הרבה דברים "נכונים" וצודקים שהובילו למלחמות עולם, הותירו פצועים והרוגים, וחירבו כל חלקה טובה.
נכון, כולנו אחראים ומחויבים לעשות טוב לאחר, והתוצאה בסופו של דבר תהיה זהה, אך מה הדרך ובאיזה מחיר?
מה אם במקום לבקש אישור כשאני רוצה לדאוג לעצמי או "לפרגן" כשהוא מביע רצון או צורך, אהפוך את העדשה? כלומר, אשחרר את הצרכים שלי, את הציפיות שהוא יבין, יאשר, שלא לומר ירשה, ואתבונן תחילה על טובתו שלו. אחשוב על מה הוא צריך ולמה הוא זקוק, מנקודת המבט שלו. אזכיר לעצמי שאני כאן, איתו, כי בחרנו לבנות יחד עולם ולחלוק אותו. ובעולם הזה, לפני הכל, אנו שומרים זה על זו על בסיס היסודות שבנינו יחד כזוג. אני רוצה להכיר את צרכיו, את הפצעים שלו, את רצונותיו, ותפקידי הוא ללטף אותם ולמנף אותם.
תארו לכם עולם כזה, שבו כל אחד יתעורר ויחשוב איך הוא יכול לשמח ולשמור על האחר... אז, ייתכן שבילוי עם חבר או כל דבר שאמור לספק את צרכיי האגואיסטיים יקבל מקום אחר בסדר העדיפויות שלי, ובאופן טבעי לא ארגיש שוויתרתי למען...
להיפך, ארגיש שאני מעניקה בלב שלם ושמח, ואתמלא מעצם הבחירה שלי באחר.
אם כל אחד מבני הזוג יהפוך את העדשה, ישחרר את הציפיות מהאחר ויחשוב מה הוא יכול להעניק, לאף אחד מהצדדים לא יחסר דבר כי הוא יקבל את אותו הדבר מהצד השני, לא כבקשה ולא כטובה. המילים - וויתור, פרגון, אישור הופכות לא רלוונטיות, ולא מדובר רק בסמנטיקה.
ההנחה שבן זוגי (או כל אדם אחר) לא חייב לי כלום, ואני בוחרת במודע להיות חייבת, יכולה להיות מקוממת וקשה לעיכול, אין ספק. אך בעיניי, היא הבטחה לתחושת חירות אמיתית ונצחית. לא מדובר בחופש הזה, שמאפשר לי לעשות כל מה שמתחשק לי מתי שמתחשק לי. מדובר בחירות מחשבתית בלתי תלויה, שבכוחה להעלים בן רגע כל כעס או תסכול ומותירה בידיי את האחריות. שכן, במילא אין לי שליטה על דבר מלבד על עצמי.
ואולי מדובר כאן יותר מכל באמון. כשאני סומכת ומאמינה, אני נותנת בלב חופשי כי אני יודעת שאפול על קרקע רכה. אולי אקבל זאת בדרך אחרת או אולי בזמן אחר. אבל בהתאם לנאמר, זה כבר לא אמור להיות רלוונטי.
מה קורה כשהתחושה אינה הדדית? כאן מתחיל האתגר האמיתי... אך התשובה טמונה בגוף השאלה. מדובר בתחושה, ועם זה אפשר לעבוד. מול עצמי, מול בן זוגי, אך בעיקר מול עצמי.
