31/08/2020
מחר מתחילה שנת הלימודים.
תלמידים רבים מתרגשים ומתלהבים ושמחים לקראתה.
יש ששמחים לפגוש חברים ויש אפילו ילדים שכבר צמאים למסגרת וללמידה.
אבל יש גם ילדים שקשה להם, שחוששים, שמתוחים.
זאת שנה אחרת, מאתגרת, מאד לא ברורה...
העמימות וחוסר הוודאות מוסיפים לחרדה ולחוסר הבטחון שממילא מלווים תלמידים רבים.
חשוב כל כך לתמוך בהם, לחזק אותם, לאהוב ולהדגיש את הכוחות והיכולות.
מאחלת לכולם ולכולן, לתלמידים ולהורים, שהשנה הבאה עלינו תבוא לטובה, שתאפשר חוויות של מסוגלות, הצלחה, התפתחות וצמיחה🌱.
בהצלחה גם לצוותים החינוכיים שנדרשים להתמודד עם משימות מאד לא פשוטות.
כשהייתי בן 6, אני זוכר את המחנכת שלי בכיתה א' גוררת אותי מהיד אל חדר המנהלת, מרימה ידיים בהפגנתיות ואומרת "אני על הילד הזה ויתרתי".
בשנים שלאחר מכן זה לא נהייה יותר טוב; העיפו אותי מהכיתה על בסיס יומיומי, איימו להשעות, להעביר לכיתה "טיפולית", לסלק מבית הספר.
לא יכולתי לשבת יותר מ-5 דקות בכיתה בלי לאבד עניין, בלי להשתעמם, בלי להפריע. בכיתה ב' אובחנתי עם הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, והיפר-סנסיטיביות.
ההורים שלי הוזמנו לפגישות עם המורה מדי מס' שבועות, עד שהוחלט כי אין צורך בהזמנה יותר - פשוט הגיעו כל שבוע כדי לשמוע על מעלליי בשבוע החולף.
בחטיבה זה לא היה שונה - איימו שלא אסיים חטיבה, שלא אעלה לתיכון ושלל איומים כאלה ואחרים. מבחינתי, אני ולימודים זה לא משהו שהולכים ביחד, אין לי את היכולת, אין לי את התבונה, אני הליצן הכיתתי - זה שמצחיק את כולם, שמשתטה, שנכשל בהכל אבל לא באמת אכפת לו.
מעולם לא הייתה לי איזו שהיא תחושת מסוגלות בלימודים, ולמען האמת שנאתי לשבת בכיתה.
למזלי, התברכתי בהורים מדהימים שתמיד גיבו אותי ודחפו אותי קדימה, העניקו לי חום ואהבה בלי גבול, תמיד נתנו לי את התחושה שאני יכול לסמוך עליהם.
את התיכון סיימתי עם תעודת בגרות חלקית, אך משהו מאוד קריטי קרה בגיל 16: התחלתי להתנדב במד"א. אחרי חודש בהתנדבות הבנתי שזה מה שארצה לעשות בחיים - לטפל, לעזור, לתרום.
החלום נשאר איתי גם אחרי שהשתחררתי מהצבא - אני רוצה להיות רופא, אבל אין לי את הכלים, אין לי את היכולת, בתוכי אני עדיין הליצן הכיתתי שלא יודע ללמוד. לא ויתרתי - נרשמתי ליואל גבע - 9 בגרויות, פעמיים פסיכומטרי, אחרי שנתיים הצלחתי להגיע לסף הקבלה - אך לא התקבלתי.
רק לאחר 3 שנים מרגע שהתחלתי את התהליך, הצלחתי להתקבל. חשבתי שהחלק הקשה מאחוריי, אך נוכחתי לגלות שבכיתה אני עדיין סוחב בתוכי את הילד הטיפש, הלא מוצלח, הרגשתי חזק על בשרי את "תסמונת המתחזה" והנחתי שבכל רגע יעלו עליי ויבעטו אותי מבית הספר לרפואה.
אלה היו שנים קשות, תובעניות, עם הרבה אכזבות, מכשולים, פרידות, יאוש, שברון לב, ומה לא. 7 שנים זו תקופת חיים שבה גם לומדים בטירוף ובעומס, ובמקביל חווים את הקשיים הרגילים של החיים.
בסופו של דבר הצלחתי לסיים את הלימודים בהצלחה, הסטאז' מאחוריי - והתואר הנכסף בידיי.
מבחינתי הסוד להצלחה הוא לדחוף קדימה לא משנה מה. לא כשקל ויש ים מוטיבציה, אלא כשקשה, מייאש, כשאין אנרגיה לקום מהמיטה ולא זוכרים בכלל למה מלכתחילה עשינו זאת לעצמנו - אז מתגלה הכוח האמיתי.
אני מודה על הזכות שיש לי לעשות את מה שאני אוהב ולעזור לבני אדם, בעיקר בתקופה המאתגרת שאנחנו נמצאים בה בחודשים האחרונים.
אסיים ואומר להורים שבינינו - תתמכו בילדים שלכם, תנו להם גב, תהיו בצד שלהם ותחבקו אותם גם אם אתם כועסים או מאוכזבים, תזכרו שמבחינת הילדים אתם עמוד התווך, בזמן שהם מרגישים שכל העולם נגדם.
ולמורים והמורות, תזכרו שמילה שלכם ושלכן יכולה להרים ולבנות ביטחון עצמי, לעודד תחושת מסוגלות אדירה של ילד וילדה, אך היא יכולה גם לשבור אותו לרסיסים, ולטעת בו תחושה של חוסר ערך וטיפשות לעד.
מאחל לכולנו למצוא את החלום הגדול שלנו ולחתור אליו בכל הכוח, לא משנה מה אומרים לנו, על אף הפחדים והחששות.
תודה לכל מי שקרא/ה עד לפה! 🙂
Lior Barak
