24/11/2020
על הפחד מכישלון (או בעצם הפחד מהצלחה).
הפעם הראשונה שהעברתי שיעור יוגה הייתה
במהלך הלימודים בקורס מורים ליוגה.
בקורס לא יצא לנו להתנסות בהעברת שיעורים ולקבל פידבק בכדי להגיע להיות מורים עם ניסיון או לפחות ביטחון.
אחד החברים לכתה (עם המון ביצים), התחיל ללמד על גג מקסים, ואני הסתכלתי עליו בהערכה רבה- הוא פשוט קפץ למים!
יום אחד הוא שאל אותי אם אוכל ללמד במקומו ביום ראשון כי אח שלו מתחתן. אחלתי "מזל טוב" וישר התחלתי עם התירוצים- "אני לא יודעת אם אספיק, יש לי יום עמוס, אחזור אליך עם זה עוד כמה ימים." בלב התפללתי שיבקש ממישהו אחר ו"אפספס" את הרכבת ואגיד לו "אוי, ממש רציתי, דווקא בסוף אני יכולה" והוא יגיד "לא נורא, פעם הבאה" ולא תיהיה פעם הבאה אף פעם וככה לא אצטרך ללמד לעולם.
בקיצור, חשבתי על זה כמה ימים. חשבתי זה אומר שזה לא הניח לי את הדעת לרגע! כל היום הייתי בשיחות עם האני הפנימית- בין נעם שקופצת למים לבין נעם שצריכה שידחפו אותה-
"יאללה לכי על זה, מה כבר יכול לקרות!" " מה יכול לקרות??!!- שזה יהיה ממש בדיחה, אתבלבל בשמות התנוחות, אתקע באמצע השיעור, אעביר שיעור קצר מידי, אדגים עמידת ראש ואפול, אצחק באמצע, ישאלו אותי משהו שלא אדע לענות עליו, ירגישו שזה השיעור הראשון שלי.." אז החלטתי שאין סיכוי שאני עושה את זה!! אולי בסוף הלימודים אם ארגיש שזה הזמן ויהיה לי ביטחון. בדיוק אז קיבלתי שיחה מהחבר - "נו מה את אומרת? חשבת על זה? ניראה לך שתספיקי?" ופתאום הציפה אותי התרגשות מעורבבת עם חרדה עד כדי בחילה, והרגשתי שאם לא אעשה את זה עכשיו, הפחד הזה רק יתעצם ויתעצם וכל החיים אחשוב מה היה קורה אם הייתי קופצת למים ומתחילה ללמד. הרי איך צוברים ביטחון אם לא מתחילים ממשהו?? איך יודעים אם רוצים לעשות משהו אם לא מנסים אותו? הפחד המדומיין הזה הופך למפלצת שהופכת למחשבות שעסוקות בהרבה סיבות למה לא לנסות במקום למה כן. כי הרי אם כן ננסה אולי נצליח! ומה קורה אחרי ההצלחה? הפחד מכישלון וחוזר חלילה..
ותוך עדי כל המחשבות האלו, הוא עדין על הקו- "נעם?" לקחתי נשימה עמוקה- "טוב, אזיז משהו ואחליף אותך." מאותו הרגע לא כל כך הצלחתי להקשיב לשאר השיחה אבל ניראה לי שהוא אמר תודה.
במשך 3 ימים לא היה עם מי לדבר. כל היום דמיינתי את השיעור, את התלמידים, כמה יהיו? למה הם רגילים? הם יתחברו לתירגול שלי? כתבתי מערך, מחקתי, כתבתי חדש, מחקתי, כתבתי חדש, מחקתי, כתבתי, מחקתי ניראה לי 40 פעמים ואני לא מגזימה. התקף חרדה, דפיקות לב, מחנק בגרון, כאילו אני עולה להופעה בקיסריה וזה עוד כשאני בבית, רק מלדמיין את השיעור.
הגיע יום ראשון, אחרי 2 לילות כמעט ללא שינה, עם המון מחשבות- "אולי אגיד לו שבסוף אני לא אספיק ואולי עדיף שיבטל את השיעור או שימצא מישהו אחר עם ניסיון"..
השעה 17:00, עוד שעה השיעור ואני עדין כותבת מערכים (וחושבת על תירוצים למה לא הגעתי לשיעור)!!!! ומוחקת וכותבת. מכינה את עצמי לכל סיטואציה ובלתם אפשרי, כותבת את שמות התנוחות שחלילה לא אשכח.
מגיעה לשיעור כמו למבחן, עם הדף של המערך בכיס. אמאלה ואבאלה השיעור עוד שנייה מתחיל ואיפה התלמידים?
יופי. אף אחד לא הגיע! אולי אפשר לבטל וללכת? מסתובבת למדרגות ו..
שיט, הנה מתאמנת, ועוד אחת ועוד אחד. אני לא יודעת לתאר לכם כמה לא שמחתי לראות אותם באותו הרגע.. 3 מתאמנים שהגיעו לשיעור הראשון שלי, כשהם לא יודעים את זה ואני לא יודעת להעביר שיעור ואין לי מושג מה הולך לקרות.
מתיישבים על המזרן, התקף חרדה. מתחילים לנשום ואני גם נושמת, נושמת לתוך הפחד, לתוך החרדה והמחשבות שצפות, משחררת אותן לאט לאט ומתחילה להיות בנוכחות ברגע הזה, בחיבור לגוף, לנשימה ולעכשיו.
לאט לאט הקול משתחרר, ואני מזמרת את השאנטי מנטרה שמאחלת לנו שמי יתן והתירגול שלנו יהיה מיטיב ומאיר עיניים ולא תיהיה בינינו כל עוינות.
התחלנו.
בלק אאווט!! מה עושים?? מה כתוב במערך?? איך קוראים לברכת השמש בסנסקריט?? איך סופרים בסנסקריט?? שיט שכחתי הכל...
חזרתי לבסיס- נשימת אוג'איי 10 נשימות ואני בינתיים נזכרת בתירגול שלי, בזרימה, ומודה על הרגע הזה ועל האפשרות להעביר את היוגה הלאה.
הלכתי על פשטות, קראתי לברכת השמש ברכת השמש, ספרתי בעברית, ובעיקר הייתי בתשומת לב להתרגשות העצומה הזו שהחב שלי מרגיש. כנראה שהוא במקום הנכון ובזמן הנכון, ושזה הזמן שלי לעשות דברים שהלב מתרגש מהם.
בסוף השיעור זימרתי את מנטרת הסיום, והייתה אווירה של סוף מסע משותף. כל אחד ניגש אלי ושיתף בחוויות שלו מהתירגול ומסתבר שהייתה חוויה עוצמתית לשני הצדדים, אנרגיה משותפת של התרגשות והודיה.
קפצתי למים וזה הרגיש כאילו השתחררתי ממשהו שהחזקתי שנים. תחושת שיחרור מטורפת!
ונפתחה אצלי זרימה של אנרגייה וכמיהה גדולה למפגשים, לאנשים, ללמוד וללמד.
מאז, לפני כל שיעור או ברגעים שאני לחוצה, אני יושבת על המזרן, נושמת, מתחברת לכאן ועכשיו ויודעת שמכאן הכל יגיע והדברים יקרו כפי שהם צרכים לקרות, רק צריך לקפוץ למים ולא לתת לפחד להתעצם ולעצור אותנו, אלא לתת לא לדחוף אותנו ללכת עם הלב.
הלב שלי הגיע הביתה, היוגה היא הבית.
אני מודה על הכלי הזה וכמהה להמשיך להעביר אותן הלאה.
מזמינה אתכם להצטרף אלי לתירגולים שבאים מהלב.
* תירגולים בדרום תל אביב בקבוצות קטנות של עד 5 מתרגלים, בהם יש מקום להתפתח בתוך התירגול ולהתחיל במסע משותף.
התירגולים לפי רמות- יסודות, מתחילים ומתקדמים.
אז אם תמיד רציתם לקפוץ לתוך העולם של היוגה זה הזמן!
עוד פרטים בפרטי😊
*בתמונה- אני, שמבינה שלא אצליח להכנס לתנוחה שאני מנסה, אבל שמחה שניסיתי*
