18/07/2022
בכל בוקר מחדש, אני נאלצת לפגוש את הקושי האישי שלי. אני פוקחת את העיניים ועוד לפני שנזכרתי מי אני הוא כבר שם לקבל את פניי אל תוך העולם. ואין לו את זה בטאקט, לקושי שלי. איך שאני מתעוררת נדמה לו שהכי חשוב קודם כל להציף אותי, בבת אחת כמובן, בכל המשימות, המחויבויות, מטלות הבית וכל שאר הדברים שאני *חייבת* ו*צריכה* לעשות.
הייתי לוקחת לי רגע להתעורר, להתמתח, לפהק, אבל הקושי שלי אומר שאני חייבת להתחיל *עכשיו*, ורצוי שגם *מיד*, אחרת - משהו נורא. מרוב גודש אני לא מספיקה לשאול אפילו מה המשהו הנורא, אבל נדמה שזה לא משנה כרגע כי עכשיו זה לא הזמן לשאלות, עכשיו צריך לפעול. ומהר. ועכשיו. ומיד.
אני הקטנטנה עומדת מול המבול הענקי הזה ומגיעה למסקנה המתבקשת - אני לא יכולה.
והיות שאני יודעת שאם אני לא יכולה אז הדבר לא יעשה ואם הוא לא יעשה אז משהו נורא יקרה, הגוף שלי מיד מבין שהוא נתון בסכנה נוראית, והוא נדרך ומתקשה והעולם, שרק פקחתי אליו עיניים לפני שבריר שנייה, הופך להיות סיוט מתמשך שבו אני כל הזמן *חייבת* לעשות דברים כדי להימנע מאי אלו השלכות, כאשר כל טעות וכל כישלון מובטח שימיטו עליי חורבן נוראי.
אני מנסה להתווכח רק כדי לגלות שכל טיעוני הנגד הטובים שלי נשמטו ממני כמו לא היו מעולם, ובמקומם יושבות עכשיו אוסף מחשבות על עצב וייאוש שממלאות הכל.
אני מנסה להילחם אבל אז אני מוציאה לעצמי את הנשמה ומגיעה לאפיסת כוחות. הקושי שלי לא נרגע אלא רק מתעצם, מגביר את עצמו כדי להתמודד עם הניסיון שלי לדחוק אותו הצידה.
ברגעים האלה אני חושבת שמשהו בתוכי פשוט שונא אותי, אחרת למה הוא מכאיב לי כל כך?
המזל שלי הוא שכבר הייתי שם כמה וכמה פעמים, וגם יצא שלמדתי קצת. אז אפילו שאני לא מאמינה לזה עכשיו אני יודעת ששום דבר בתוכי לא בוגד בי, ולא מנסה להרע לי. משהו בתוכי ברגע הזה בטוח, משוכנע, שאני נתונה בסכנה, והוא נחוש להגן עליי (למה הוא כל כך בטוח בזה כרגע זה נושא שעוד נתעמק בו בפני עצמו).
האם אני יכולה לראות שהקושי שלי הוא בעצם אני, באיזו נקודת זמן, אומרת לעצמי - תראי זה שוב הולך לקרות לך! הדבר הנורא הזה! את *חייבת* לעשות משהו *עכשיו*.
אני מנסה להגן על עצמי מפני משהו.
ואולי אני יכולה לגייס את כל כוחות ההיגיון שלי, ולהגיד לעצמי (של אז) - תראי, אני יודעת. אני יודעת שאת מפחדת, אני יודעת שאת מרגישה שאת לא יכולה, אבל אני כאן עכשיו ואני כן יכולה. אני סומכת על עצמי, אז תסמכי עליי. תודה שאת מנסה להגן עליי, אבל אני לא זקוקה להגנה שלך יותר.
וגם - לא נחכה עד שנאמין לעצמנו. נבחר לעשות דברים שאנחנו יודעות שעוזרים לנו, יחד עם הקול הזה שאומר לנו שאי אפשר. וזה דורש כמה דברים:
1. לדעת - ללמוד בזמנים הפשוטים יותר אילו עוגנים אני יכולה להטיל כשבאה סערה. וזה מגיעה מתוך חקירה. אני שואלת - אילו דברים מקלים עליי? מעלים בי חיוך? מזינים אותי?
אולי לעצור ולהקשיב לנשימה? לרקוד בדירה? לעשות מקלחת חמה או לכתוב ביומן? כל אלו הם רק הצעות. תבדקו עם עצמכם ותראו מה עובד עבורכם (וזה כמובן משתנה מיום ליום ומשעה לשעה).
2. להתאמן - לקחת משהו אחד שעושה לנו טוב ולתרגל אותו, או לתרגל צעד כלשהו בכיוון שלו.
למשל - אם אני רוצה לטפח תרגול יוגה יומיומי, אני יכולה להתחיל מלתרגל רק את הפעולה של לפרוש את המזרן כל יום, ולא משנה מה קורה אח"כ. כל צעד בכיוון מסוים מאפשר לנו עוד צעדים בכיוון הזה.
3. לשחרר מהתוצאה - להפסיק למדוד את עצמי. להפסיק להתעסק בשאלה האם זה מספיק - אני עושה מספיק? אני מנסה מספיק? אני מתקדמת מספיק?
ובמקום זה להזכיר לעצמי - אני עושה כמיטב יכולתי.
בתמונה המצורפת - תזכורת שתלויה בכניסה לחדר שבו אני מתרגלת כל בוקר. מזכירה לעצמי שוב ושוב - אין יעד. אין מקום שאליו את מגיעה, שבו נגמרות ההתמודדויות. זה לא שאם תתרגלי מספיק, אז הבעיה "תיפתר".
אני הולכת בדרך. לפעמים יש הר ואני צריכה לטפס, לפעמים יש נחל נעים ואני עוצרת ונשטפת בו. לפעמים יורד גשם ולפעמים השמש עולה והשמיים כחולים והציוץ של הציפורים הוא כל מה שנשמע מרוב ששקט. אבל הדבר החשוב הוא שאני לא מנסה להישאר במקום אחד. אני זוכרת שאני בדרך. וגם אם עכשיו מה שיש מרגיש כאילו הוא תמיד היה ותמיד יהיה, אני זוכרת שעוד כמה צעדים הכל יכול להיראות ממש אחרת.
והשאלה היחידה היא - לאיזה כיוון אני רוצה ללכת?
