Ruth Yaacoby MS OTR/L and Family and Couple Therapist

Ruth Yaacoby MS OTR/L and Family and Couple Therapist A family and couple therapist with over 30 years of experience in family and pediatric work.

06/07/2024

האם לצאת לרחוב כדי להילחם בימים אלו או עוד קצת לחכות?
אלו ימים מורכבים שהשאלה מה נכון לעשות, כשיש חיילים בעזה והמדינה בהכנות לקראת מלחמה בצפון, אנחנו שואלים מה נכון ומתי?
בשיחה עם משפחתי המורחבת- קרי אחיי ואחיותיי ובני זוגם אני מעלה את שאלת המעורבות במחאה והאם יש בליבם דאגה כמו בליבי?
לפני המלחמה כולם היו די פעילים ונלחמו למען הדמוקרטיה והחשש מאובדן המשילות שהוציא את רובם לרחוב. זה בא מהדאגה לחורבן המשטר שלא יהיה עוד דמוקרטי ברוח היהדות שלפיה גדלנו. בשיחה איתם השבוע עלתה הדילמה האם זו העת? אני חשה בערה בליבי ולא מצליחה לתקשר אותה אלא בדמעות וכאב. אני לא באה עם הצדקות, עם הבנה שאני היודעת, שאני הטובה, המבינה והחכמה, אך אני כן קשובה למתרחש בחדר הטיפולים …. לפני המלחמה היתה בעיית בית המשפט כסמל לדמוקרטיה - לכן כולם נרתמו בעוז ובאמונה על הדרך. אני חשה לפי המתרחש והיאוש, שאנו עומדים על פני תהום והקרקע שמוטה מרגלינו.

אם בימי המלחמה הראשונים והחודשים שנלוו לה- הקשבתי, חמלתי, התאחדתי, תרמתי ושתקתי, מתוך תקווה שנתאחד בערכים ובדרך. עתה הנשמה מתחילה לבעור מבפנים, שוב מתוך ההקשבה לצעירים ולמשפחות בקליניקה החרדות לילדיהם ואותי זה מדאיג! התחושה שהממשלה אינה מייצגת אותם עוד! גם לא את החיילים ולא את בני משפחות החטופים, בוודאי לא את אנשי הדרום ובשום צורה לא את יושבי הצפון (שבמקור אני משם). מורגשת בגוף אינטואיציה ותחושה שאם נשתוק, אם נמתין ואם עוד נתמהמה, כנראה נמצא את עצמנו במקום שכבר לא תהיה קרקע כלל ואף לא דרך חזרה! איך אני יודעת זאת? התשובה היא הקליניקה- אנשים שאני עובדת איתם מביאים פחד, חשש, חוסר אמונה, זוגות מחפשים לברוח, שואלים שאלות לגבי עתיד ילדיהם פה, דואגים למצב הכלכלי והבטחוני אך בעיקר לאובדן הדרך! הלוחמים שחזרו מעזה אומרים שאולי איבדו חברים ללא הכרח כי במילא אין נצחון ואין החזרת חטופים. אנשים וותיקים לוחמים לשעבר, וצעירים של היום עומדים על אותה משבצת, זוהי אבן חלקלקה שמפחידה הן את וותיקי ולוחמי הקמת המדינה והן את הדור הנוכחי, המשפחות הצעירות בארץ. בהקשבה לקולות, שעד כה כלל לא נבהלתי מהם ועתה אני כן מודאגת וזועקת את הכאב. לא נבהלת מהמלחמה בחוץ אלא זו שאוכלת אותנו מבפנים ואם חוויתי איך בני משפחתי מרימים הגנות- ״לא עתה, עדיין מלחמה, בלי להתרגש בבקשה, יהיה טוב…. ״ ועוד אמירות מדאיגות המעידות על ייאוש ואדישות, אז אני ממש חשה דאגה!

אני לא אדם חרד אבל כשאני שומעת על הכנת חוק שיש בו כוונה להוציא מהדיון שיח על הסוגיה של כן או לא מדינה פלסטינית, אותי זה מטריד. כמובן יש הרבה סיבות לדאגה ולא אמנה אותן כאן! בעיקר אני חוזרת למשפחתי שעד כה חשבתי שמייצגת את הקול השפוי במדינה ולצערי עתה קולם דומם - האם זה הזמן להתעורר או שאבדה לנו הדרך?
אני דואגת שאם כך במשפחתי האהובה, אולי היאוש דבק בכל ואני עדיין מסרבת להתייאש. הזעקה להתעורר היא כל כך קיומית ובעיניי זו העת כי מחר עלול להיות כבר מאוחר.

22/06/2024

הגענו לשלב הדכאון
ואולי כדאי שנתעורר… אבחנת דכאון הינה בעיה המאופיינת במחשבות שליליות על עצמך ועל הסביבה וכן במצב רוח ירוד ופסימי.
בגופנו יש מנגנון ויסות מורכב. הוא מובנה משלוש תתי מערכות הויסות שלנו. כשהן אינן בסינכרון זה גורם לדכאון וזה קורה ובגדול. הויסות נע בין מערכת ההשרדות שלנו - survival mechanism; מערכת הפעולה שלנו - drive mechanism; ומערכת הדאגה עצמית - soothing mechanism שלנו. הן אמורות להיות בסנכרון מתמיד ובהקשבה הדדית. כששלוש המערכות הללו לא מסונכרנות, אנו נשאבים להישרדות ובהשרדות כמו בכל השרדות, אנחנו פועלים מתוך מנגנון ה fight flight freeze (FFF), קרי אנחנו מתחילים לתקוף את עצמנו ואת גופנו.
הדימוי של פעולת הנפש והגוף מתכתב לפעילות המדינית. אלו ימים מדאיגים וכואבים, המלחמה בין חלקי עצמי בתוכנו, מדמה למה שקורה בחוץ. אנו מפעילים מנגנון של פגיעה עצמית, נלחמים זה כנגד זה ובעיקר כשאני חשה את ההכפשות מצד ראש הממשלה או מהמשולחים שלו, בעיקר תקיפת ארצות הברית, פגיעה בגורמי הבטחון בארץ ואף תקיפת האחים לנשק! זו חוויה המובילה לקריסה. כמו קריסת הגוף- עם תקיפת מערכת החיסון של הגוף, חל מהלך של התפתחות דלקת פנימית שעלולה להסתיים בתהליך סרטני ממאיר או לגרום למחלה אוטו אימונית קשה! אף עד מוות. זו התחושה לגבי מצבינו המדיני, הפוליטי, החברתי והכלכלי. חשוב שנדע, ששתי מערכות הויסות האחרות - קרי מערכת הפעולה וההנעה ה- drive ומערכת ההרגעה ה- soothing כשהן אינן פועלות והן בעצם מוסטות הצידה לתרדמת חורף או יותר נכון לתרדמת קייץ (אם נודה במזג האוויר הנוכחי)! אז יש בעיה כי אנחנו רק בהשרדות. הדאגה בימים אלו שאין אנו רואים חברה צעירים רבים (התאים הצעירים בגוף) שנלחמים על הבית או הגוף, מוותרים על עתיד המדינה וכולם או אדישים או מיואשים. זה מדאיג! ולנו, המבוגרים- אין רגע מנוחה ותחושת תקווה ולכן החוויה הינה של דכאון מג׳ורי במדינה. לכן מערכת ההנעה לפעולה אינה פועלת דיו וכמובן אין דאגה עצמית- ארגעתית ואז אובדת התקווה.
הבעיה שהאויבים מחוץ מזהים זאת, תוקפים אותנו בבטן הרכה. הם מזהים טוב טוב את חולשת הגוף שלנו ויותר מזה את חולשת הנפש (כמו החיידקים והוירוסים). למנהיגות זה לא מובן?! כנראה שהם לא באמת רואים אותנו ולכן אנחנו חייבים לפעולה. אנחנו הגוף והנפש.

אז כמו בעולם הנפש בו אנחנו כמטפלים מנסים לחזק את שתי המערכות האחרות - ההנעה לפעולה והארגעה והויסות העצמי, כדי להזכיר שכשהמערכת ההישרדותית היא היחידה שפועלת ללא האחרות, היא לא אפקטיבית ולא באמת שומרת עלינו. במיוחד שהתקיפה היא מבפנים והפעם גם מבחוץ. חשוב שנבין את הגישה המערכתית למה שקורה כאן, אנחנו חייבים להבין שהפיצול אותו אנו חווים עתה, שרק מערכת ההשרדות פועלת ויותר מדי זמן…זה מדאיג ואט אט אבל די בבטחה נאכלת נפשנו מבפנים וגופנו קורס לתוכה.

השאלה- עד מתי נשהה בדכאון זה? אולי הגיע הזמן להפעיל את שתי המערכות האחרות? מי יתן לנו כלים לוויסות החיים פה? כנראה רק העם והאדם הפשוט.

15/06/2024

מה כל כך כואב לי ולמה זועק הלב?

אנחנו שנה וחצי מאז הניסיון העלוב להפיכה משפטית של הממשלה וכשמונה חודשים מאז החלה המלחמה הכואבת.
ימים קשים עוברים עלינו במדינה, הכאב אינו על היותנו בתקופה קשה ומאתגרת, כי ידענו ימים כאלו במדינה. הקושי הוא לקבל את האדישות, את אי העשיה, השאננות והתרדמת. מה שמטריד במיוחד שהבושה איבדה את קולה בעשרים שנים האחרונות, עם הממשלה הזו אין אשמה ואין בושה. לרוב כשאדם חש בושה ואשמה אנחנו מנסים לרכך אותה כדי שלא יקלע למעגל האשמה והבושה…. הפעם זה הפוך- עד שלא יקחו אחריות זה מטריד.
החטופים נמקים בנקיקי החמס, המשפחות שלהם מיואשות, לשמוע את הבנות של החטופים זועקות זה מצמרר בלב. לחבק אותן במאבקם עם תקוה לשובם הבעיה שבאמת יש קושי לחוש שיש על מי לסמוך וזה מטריד. מטופלת בקליניקה סיפרה לי שחברתה (הלא ישראלית) טוענת בפניה שמצבם בעזה קשור לפוליטיקה הישראלית וזה מדאיג שכך חושבים בחוץ עלינו ואולי צודקים. קרי שאין לנו באמת עניין להחזירם הביתה! אם זה היה ילדי לא הייתי נוטשת את שער ביתו של ראש הממשלה וחברי הקבינט.
עבורי המדינה הזו היא בית, זו שייכות, זה חיבור וזו משפחה. זו בחירה לחיות פה כיהודיה וזה המקום היחידי שבו אני חשה בבית. שנים יש מי שאומר שהבית בוער, שהבית כבר לא מאוחד, שיש פערים בתפיסות ובאמונות ואנחנו כבר לא נתאחד באמת, זו תנועה מטה והתדרדרות ערכית! בימים אלו אני מחזיקה חזון של ׳תנועת גל׳ וכמו בכל גל, אני בתקווה שזהו קושי נשימתי זמני והוא מפחיד אבל הוא יחלוף. האמנם?
מעניין שבקליניקה זוגות מעלים שיח מעניין אך מדאיג. לא מעט הם הזוגות הצעירים המשוחחים (לעיתים בנועם ולעיתים בכעס ואי הסכמה) האם נכון להם לבנות משפחה פה, לקנות פה בית ולבנות את עתידם בישראל. זה באמת מטריד! אוכלוסיית המטופלים שלי הינה אוכלוסיה משכילה, אנושית ומוסרית, בעיקר בולט לי שאלו אנשים איכותיים חיובים שתרמו למערך הבטחון, הגברים ברובם השתתפו במלחמה ונתנו את חלקם. חלקם משלמי מיסים גבוהים וחלקם רק את חובם באשר הוא, אך זו אוכלוסיה איכותית שלא הייתי רוצה שינטשו את הספינה הטובעת, לכן זה כואב. כיום כל האופציות נבדקות ומה שאני שומעת בעיקר זו דאגה ומחשבה על לברוח מפה ובהקדם.
אם כך המציאות הנוכחית בארץ, התנועה היא החוצה לבריחה, הקושי המטריד זה איך תהיה תקווה לחיים פה? כי דמוגרפית - הפער בין המשרתים ולא משרתים יורע, משלמי המיסים העיקריים לא יהיו פה, הבטחון המדיני והפוליטי אינו יציב, אין שיח על פתרון לסכסוך הפלסטיני-ישראלי פשוט נדחק כלא היה. מרגיש שעם רצח רבין, נרצח הערך של יושרה ואמת, של תקווה ופתרון ואט אט זה יגרום למדינה להפוך ממדינת היי-טק, פלורליסטית, דמוקרטית ומגוונת למדינת עולם שלישי, משיחיסטית שאינה מביאה מקום בטוח ומיטיב לכולם. זה מטריד וכואב בעוצמות בלתי נסבלות. בימים אלו החלטתי לחזור להפגנות בקפלן, תחושה של דחיפות ודאגה רבות נוכחות באוויר. המעניין הוא שבין החוויה בקליניקה בקרב הזוגות הצעירים שבונים משפחה ושואלים פנינו לאן? המבוגרים שרואים את השינויים המדאיגים וחלקם נלחמים, זה לא מספיק! הצעירים והאדישות שלהם מדאיגה שארצנו לא תשנה את פניה ואותנו… זה ערך בסיסי עימו אני נעה, הדאגה שאין שם קול צעיר הנלחם על העתיד והיאוש ניכר בקרבם. אין לי תשובה מוכחת ויודעת בוודאות מה נכון ומה צודק עבורם, אך ברור לי שהנאמנות למאבק והניסיון לשנות את פני הארץ ופני החיים פה, היא עתה מה שבליבי ובלב האנשים המודאגים כמוני. הלוחמים למען עתיד המדינה כואבים את השתנות פניה. הפעם אני בעד בושה ואשמה אבל באופן מיטיב ואדפטיבי - לעת עתה אני מחזיקה את תחושת האחריות האישית שלי ושל קרוביי ועם זה אני נעה לתקווה.
שנדע ימים עם תקווה ואופטימיות בארצנו היפה.

08/06/2024

שאלה - בורחים ממה ובורחים לאן ….

מה מניע אותנו בימים אלו? אני מוצאת שלא מעט אנשים ואני בתוכם פוחדים. הפחד הינו מניע רגשי חזק שדוחף לתנועה או שיתוק. העיניין שכשהפחד נוכח בתוכי - נפתח מרחב ונוצר פער בין החוויה החיצונית לבין העצמי האמיתי, כך פועל הפחד באשר הוא.

בימים אלו אנשים רבים וזוגות לא מעטים מתחבטים בשאלה של מגורים פה או מחוץ למדינה, במדינה אחרת...
מה נכון עבורם, עבור גידול ילדיהם ובכלל, שואלים פנינו לאן. זו שאלה לגיטימית וטבעית בעיתות של משבר חיצוני הן גאו-פוליטי , עיתות מלחמה והן במשברים כלכליים. המהות בשאלה זו אינה מה נכון - כאן או שם? ברור שאין תשובה נכונה וידועה כאמור. השאלה הנכונה שצריכה להיבחן הינה ממה אנחנו מונעים? כשהפחד נוכח בשאלה זו, כדאי להקשיב למקורותיו. האם הוא קשור למצב גרידא או יושב על פחדים קדמוניים. קרי עיקר הפחדים שלנו מהותם בחיפוש מציאות יציבה וודאית. מציאות שאינה קיימת בפועל לכן אנחנו בונים לנו עוגנים - כלכליים, רגשיים, בעיקר נרטיביים (סיפוריים), סיפורים שחלקם נשמעים רציונליים וחלקם לא, על מה נכון ומה לא, איפה כן יש ביטחון ואיפה לא? כאדם שחי עשור שנים בחול ואף אהבתי את חיי בחול בעיקר החשיפה לתרבות אחרת, שפה שנלמדת ושמתרחבת, נופים אחרים ולמידה אישית ומקצועית עשירה - כולם נתנו טוב בדרך אך בלב חסרה התחושה של בית, של שייכות וזה ניכר בגופי כל הזמן ובעיקר בימי זכרון, חגים ושבתות. הגעגוע הבלתי פוסק והריחוק מהחיבורים, זוהי תחושה הקשורה לאנרגיה וקשורה לתחושה גופנית לה נזקקתי כשהייתי עם משפחתי בחול. עתה כשהשדים של מלחמה באזור כל כך נוכחים ושהם מתחברים לבעיות ערכיות של החברה הישראלית ומהות השלטון בארץ, כל אלו ואחרים מעלים את הדחף להקשיב או לנוע שוב לאותו פחד. הפחד מזה שהקרקע שוב נשמטת ואינה יציבה עוד. זהו רגע שאני מזהה את חוסר הביטחון, כשאני מקשיבה למטופלים דואגים אני לא שופטת וגם לא יודעת יותר טוב עבורם. אלו רגעים שאני מתבוננת למרחב ולמרחק הן בזמן והן בחלל ואני נשארת משתהה ולא יודעת. אז כן בונים עוגנים בחוץ? עוגנים בפנים? שוב חוזרת לחוויה הפנימית של סבל וקושי ומזכירה לעצמי שבמילא הקרקע שמוטה תחת מהותנו האנושית ולעיתים לא קיימת תשובה נכונה ולא נכונה. הדבר היחיד שידוע לי קשור למהות שלי כאדם, כיהודיה וישראלית, זה שפה בישראל המרחק בין החוץ לפנים הוא עדיין הקטן ביותר. אם המרחק והפער מהעצמי יהיה גדול יותר אשאל שוב את השאלה, פנינו לאן? עתה אני בוחרת להישאר עם עצמי ורק פה.

כשהחוץ פוגש את הפניםסוגיית אי-בטחון בזוגיות, הקרקע לקשר מייטיבהחודשים האחרונים מאז 7.10 מביאים מורכבויות בטיפולים הזוגיי...
01/06/2024

כשהחוץ פוגש את הפנים
סוגיית אי-בטחון בזוגיות, הקרקע לקשר מייטיב

החודשים האחרונים מאז 7.10 מביאים מורכבויות בטיפולים הזוגיים ונשאלת השאלה מה מהווה את המורכבות מעבר לטיפולים הרגילים שהורגלנו להתמודד עימם בקליניקות בטיפול זוגי.
זוגות בתקופה זו של ימי המלחמה המדשדשת חיים עם לא מעט חוסר וודאות. חוסר וודאות שאינה רק על בסיס העתיד ובטחון המדינה ולאן אנו צודעים, אלא נוכחת חוויה גופנית ורגשית שמעלה שאלות לא פשוטות על מהות המשפחה, יחסים לאן? מגורים פה או מחוץ למדינה? חרדות והבעת צרכים, בליווי פחדים מובנים בחברה הישראלית עם חרדות אישיות וקיומיות. לא מעט מהמשפחות והזוגות שואלים מה אני רוצה עבורי ועבור משפחתי, מה אני זקוק/ה מבן/בת הזוג שלי. להביא ילדים או לא? כל סוגיית הבטחון במדינה משתקפת גם כסוגיית בטחון בקשר. אם זוג מתמודד עם אי- בטחון בקשר או מורכבות הקשרותית, עתה העוצמות והתכנים פוגשים את החוץ והחוץ פוגש את הפנים... אכן זה מורכב.
בטחון בקשר זוגי- מה גורם לקושי זה?
ביטחון בקשר זוגי הינו המרכיב הבסיסי, הקרקע לזוגיות טובה, למלאות ושלמות בקשר, לחווית חיוניות גבוהה בקשר ולחיבור הדדי.
הסיבות העיקריות מדוע יש קושי בבטחון בזוגיות, נולד מסיבות רבות, שחלקן מובנות ומשולבות זו בזו:
• סוגיות הקשרותיות מהילדות המוקדת של אחד או שני בני הזוג- מה שיושלך על בן/בת הזוג בעיקר בעיתות משבר אך גם בשיגרה היומיומית.
• קושי בדימוי עצמי ותחושת נחיתות או העדר בטחון אישי – שיכול לאפיין את אחד או את שני בני הזוג.
• חוויות של כישלון במערכות יחסים קודמות שערערו את הביטחון בכניסה לקשר מחודש.
• משבר אמון עקב בגידה או 'תנועה החוצה' מהקשר לתחומי עיניין או עיסוק שאינם בחיבור לתוך הקשר.
• פערים כלכליים גבוהים המנציחים חווית אי-שיוויון ויוצרים חוזים סמויים בקשר: 'את תאהבי אני אשלם....'
• תפיסת עצמי עם פערים חוויתיים גדולים מדי ('היפה והחכם'.... 'המושלמת והלא מוצלח')
• שינוי התפתחותי-מהותי שאחד או אחת מבני הזוג עושה ושאינם בהלימה לחוויה ולהתפתחות הזוגית (דוג. אישה עם משקל יתר שיורדת דרסטית במשקל- הגבר עתה עלול לחוות חוסר בטחון.... למה שתרצה אותי שעתה היא כה רזה ומבוקשת?
• חוזים סמויים שלא בהכרח מודעים לזוג. חוזים שנקבעו בתחילת הקשר ולא עברו הגמשה בדרך ועתה יוצרים פער חוויתי, אחריות שונה ושוני תפיסתי ("אני אפרנס, את תדאגי לילדים ולבית".... )
• התמכרויות של אחד מבני הזוג- לעבודה, שימוש בחומרים, לפורנוגרפיה, גיימינג, ספורט וכו. התמכרות במהותה נתפסת כסמפטום לא אדפטיבי לבעייה יותר עמוקה. בהקשר זוגי זה יכול להעיד על קושי בחיבור רגשי ופתרון לא אפקטיבי לבעיה. חווית חוסר משמעות וריק, שממון רגשי בהיעדר חיבור רגשי/זוגי (addiction is the opposite of connection)
• כמובן שיש עוד מגוון רחב של אפשרויות המביאות לחווית חוסר בטחון בקשר זוגי, אך לרוב מרכיבי הקשרות ראשונית והשלכותיה כמו על קומפלקס PTSD או טראומות למינהן יכולות לייצר מערכות יחסים שהבטחון והאמון אינם חלק נוכח ויציב דיו וכשיש טריגרים לחווית חוסר הבטחון, אז הם מפעילים מעגל שלילי בקשר.
• חרדות ודכאון או קשיים רגשיים יחודיים של אחד או שני בני הזוג יכולים לגרום להשלכת החרדה או הדכאון על האחר/ת וזה יוצר פערים בתפיסות, קושי לסמוך זה על זו וחווית בדידות מתמשכת ומורכבת לזוג או לאחד/ת בקשר.
היעדר ביטחון בזוגיות עשוי להתגבש לסוגי תקשורת שונים בקשר הזוגי- דפוסי תקשורת המתבטאים בריצוי, אכזבה תמידית, ריחוק, כעסים לא מווסתים, האשמות ותלונות ולרוב חווית ביקורתיות וחוסר מרוצות רגשית ומינית.
המאפיינים הרגשיים וההתנהגותיים של חוסר בטחון זוגי: אשמה, בושה, התפרצויות זעם לא מווסתים, כעס רב, קשיי אינטימיות וירידה בתפקוד המיני. לעיתים הביטוי של הריצוי והביטחון העצמי הירוד מתבטאים עם תחושת תלותיות ואי דאגה עצמית בקשר. לעיתים המנגנון בוחר בניתוק וחוסר תקשורת. לעיתים נצפה בקושי בשימת גבולות והבעת צרכים, תקשורת מאשימה תחושות אשמה ובושה שאינם אדפטיבים או מועילים לקשר או לתחושת קירבה.
מאחר ורוב מערכות יחסים זוגיות שנוצרים פערים בחווית הבטחון, מאופיינות בשימוש בדרכי הגנה ותקיפה שאינם מועלים ולרוב אינם חושפים את הפגיעות האישית ולכן אינן מאפשרות קירבה. מצבי הגנה אלו באמת באמת נועדו להגן אך כדאי שנהיה מודעים שהם מכסים על חווית כאב, דאגה, חרדה ותסכול. לרוב התוצאה ההתנהגותית היא פגיעה, זה בזו. לעיתים יש חסך פיזי ורגשי המתבטאים בתחושת בדידות וכאב גדולים. כל אחד מבני הזוג מרגיש לא בטוח בקשר ומאוים. ישנה חוויה של סכנה ל'אני', לקיום הרגשי שלי ואולי גם הפיזי (אם יש ביטויי אלימות) בעיקר יש חשש הישאר לבד ונטוש. כתוצאה מזה בני הזוג מתקשים להביא את עצמם באופן אותנטי ומלא לקשר. יש חשש להביא פגיעות באופן חופשי ובטוח. נוצר מלכוד ומעגל סגור שעלול להתבטא בריחוק או במאבקי כוחות על סיפוק צרכים, ע"י רצון לשנות את בן הזוג ולהתאימו לצרכים האישיים שלי מבלי להבין את חלקי בתהליך שנוצר. מאבק זה בא לידי ביטוי בסכסוכים ומאבקים, וויכוחים ובמריבות מתישים הגורמים לשחזור טראומות ילדות בלתי נסבלות שאינן בהכרח במודעות הזוג. זו חווית קונפליקט תמידי ומתמשך בו הם חשים תסכול, מרירות וכעס מתמיד, דבר הגורם לריחוק וניכור רב בין בני הזוג ולעיתים תסכול רב.
כדי להגביר את תחושת הביטחון במרחב היחסים הזוגיים ולעודד תקשורת זוגית מייטיבה, חפה מביקורת, האשמות ושיפוטיות, הקשר צריך להיות יציב, קבוע, עם מחויבות ונאמנות לקשר וכן אחזקה עצמית טובה (כמו אמא שמחזיקה את תינוקה). על בני הזוג להבין, הן את הרגישויות שלהם עצמם (מהילדות) ושל בני זוגם (בהקשר הסטורי ורגשי), על מנת לאפשר חווית תיקון למצוקות שלא קיבלו תוקף ו/או מענה. כשיש שיתוף בפגיעות, ניתן להתקדם לחיזוק הבטחון והיציבות הרגשית בקשר (ממעגל שלילי ניתן להפוך את התקשורת למעדל חיובי).
בניית בטחון בקשר הזוגי- כמו תינוק בן יומו, הזקוק לאחזקה בטוחה ועמוקה של האם, על מנת לחוש בטחון פיסי ורגשי, וכן על מנת להתפתח ולחקור את הסביבה ואת עצמו, כך גם אנחנו הבוגרים בתוך קשר זוגי. זוגיות מייטיבה מחייבת בטחון ואחזקה. הכלים הינם בתחום התקשורת, בתחום האחריות וערכים, בתחום ההכרה בצרכים (שלי ושל האחר/ת) ובתחום הביטוי הרגשי והתיקוף ההדדי. לכן זה כה מורכב, כי לא למדנו לעשות כן, לא בילדות ולא בבגרות. פערים קיימים בין בני זוג ואף חשוב שיהיו פערים, אך כמו שאמא מתאימה עצמה לתינוק, לטמפרמנט שלו, לרגישות שלו וכמובן אט אט מנכיחה את צרכיה ושמה גבולות בקשר כדי שצרכיו של התינוק ימולאו ואז ילמד לראות את האחר דרכה.... זו אומנות האהבה ההורית, כך גם אומנות האהבה הזוגית. אין פה ניסיון להציג מתכון או לבוא עם פתרון קסם. בשלב ראשון חשוב להתעניין לדרך שהזוג מתקשר, לשים לב לאופן התקשורתי יותר מאשר לתכנים עצמם שעימם מגיעים לחדר הטיפול. חשוב להבין את הרקע האישי והזוגי של בני הזוג. זו אינפורמציה חיונית להבין סוגיות הקשרותיות וטראומות ילדות או בבגרות, אם היו כאלו, על מנת להבין את השלכותיהם לקשר העכשווי. לדוגמא- אם בן זוג מבקש מבת הזוג להפסיק לצרוך חומרים או סמים, אם האישה מבקשת מבן הזוג להפסיק לשחק גיימינג, חשוב להקשיב איפה זה פוגש את האחר/ת, ברמה הקשרותית. שאלות שישאלו- האם היא או הוא אומרים זאת למעני, לטובת המשפחה, או נגדי, נגד צרכיי האישיים... האם זה מתחבר לאותם ערכים משותפים או עולה חווית איום ובושה ואז יבקעו אותם מנגנוני הגנה מוכרים- של המנעות, דחיינות, ביקורת, כעס וכו. השיח המייטיב חייב לפגוש פגיעות מוקדמת ורק בהקשבה לה, השיח יכול לעודד שינוי וקבלה. אחרת חווית הילד/ה שבתוכנו 'תצוץ' ותשליך בעת מצוקה ולעיתים אנחנו פועלים מתוך החוויה הזו.
בימים אלו כשהפנים הזוגי והמורכב (חוסר בטחון בקשר, בעיות כלכליות, פערים בצרכים וביטויים מיניים, סוגיות טראומה וסוגיות הקשרותיות), כשכל זה פוגש את המלחמה החיצונית בארץ ובאזור, לעיתים יש תחושה שימי החסד לזוגות אוזל. קרי, זוגות עתה מביאים לחדר הטיפולים לא מעט מהפחדים של מה יהיה בעתידם? יש דוגמאות רבות שדווקא בעקבות המלחמה נוצר זיקוק של צרכים ורגשות והמלחמה או עודדה להישאר בקשר הזוגי או עודדה לחקור צרכים אישיים ולהיפרד כי לא טוב. זוגות רבים ניסו את מזלם בבריחה מהארץ לחו"ל על מנת לחפש רגע של שקט ותקווה. לפחות מהמעט שנוכח מסתבר שכשהקשר אינו בטוח דיו מבפנים, המעבר לחו"ל העלה והציף חרדות, המרחק מהבית, הדאגה לנשארים מאחור, החשש הכלכלי במקום החדש וחוסר היציבות במגורים לילדים ולזוגות הולידו ומולידות עדיין לא מעט חרדות ותהיות מה לעשות ומה נכון? במקביל נשאלות שאלות על איפה ניתן ורצוי לגדל משפחה וילדים. הפערים בימים אלו מתרחבים, זוגות רבים תמהים לגבי העתיד וחוסר היציבות באזור וזה מחדד את הרצון לחפש אלטרנטיבות. אחד המשפטים החשובים ששמעתי הוא- שימו לב- ממה בורחים? או לאן בורחים? והאם בריחה היא פתרון מייטיב למשפחות. להערכתי ומהנסיון בתחום יש פער גדול כשהניסיון לברוח מ.... ללכת אל... או לשאוף ל... אם אנו בורחים מפה, מהבית זה פוגש אותנו בתוך עולם החרדות וזה אינו בונה חוסן בהכרח. אך בוודאי שיש לא מעט זוגות שמאמינים שיותר נכון להם לגדל ילדים במקום שקט, בלי רמת דחק גבוהה ואז השיקול של מעבר יכול להיבחן באופן מייטיב ומקדם בריאות משפחתית. לכן מרכיב הביטחון הזוגי שוב נוכח בתהליך זה של איפה אנחנו מתמקמים ביחס למה שקורה בארץ ולהיות מודעים לחפזון וקבלת ההחלטה ומניעייה. כל זה בהקשר של משפחות ישראלויות רגילות שלא עברו טראומה ראשונית. בקרב אלו שחוו טראומות נוראיות קרי רצח, מוות, פציעות קשות, שכול וכאב, כולל משפחות חטופים, בוודאי בקירבן של משפחות אלו ההתמודדות היא ברמת דחק גבוהה במיוחד והן משפחות הזקוקות לבניית קרקע ויציבות מחדש (הקרקע נשמטה מתחתן) ולכן חובה עלינו לחזק ליווי ותמיכה משמעותיים עברון, על מנת לבנות חוסן ותקווה.
לסיכום- סוגיות הבטחון הזוגי קשורה למרכיבי זוגיות הכוללים לא מעט מורכבויות ורבדים שונים, אך כשנוסף למורכבויות אוניברסליות אלו, נוספים פחדים מבחוץ, שבימים אלו הם בתחום הנורמה והשגרה, אלו מצבים מאתגרים עקב המלחמה, נדרשים זוגות להיתמך זה בזו, על מנת לבנות חוסן תקשורתי וזוגי מייטיב ויציב, ללא מקום ראשוני לתחושת הבטחון בקשר, יהיה מאתגר לנוע בעולם הצרכים בסולם לשלבים גבוהים יותר של תקווה, משמעות וחיוניות

Address

18 Adirim Street
Tel Aviv
691846

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when Ruth Yaacoby MS OTR/L and Family and Couple Therapist posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Practice

Send a message to Ruth Yaacoby MS OTR/L and Family and Couple Therapist:

Share

Share on Facebook Share on Twitter Share on LinkedIn
Share on Pinterest Share on Reddit Share via Email
Share on WhatsApp Share on Instagram Share on Telegram