03/12/2017
היי שלום, מה שלומי עכשיו?
אין לי מושג.
אני מנותק, ואין לי מושג מה לומר, הכל בלבולי שכל,
יאללה עוד פרק.
שיט, נגמר העונה, ראיתי כבר הכל.
אני קצת רעב שאני חושב על זה,
אולי נשאר משהו מהשאכטה של אתמול?
אוף, ריקנות.
טוב יאללה יאללה נראה סתם עוד משהו בנטפליקס,
שיט, זה משעמם רצח.
מה עושים?
אולי יש למישהו שאכטה? (מגלגל ברשימת שמות בטלפונים בידיעה שאבוד לי).
טוב מה נישן? אבל רק 00:30.
אז בוא נעצור שנייה.
אנחנו שכחנו איך זה להיות לבד עם עצמנו.
אנחנו חיים בחברה צרכנית, מעודדים אותנו לאכול יותר, לעשן יותר, בעצם להיות צרכנים. אבל אנחנו האמת לא צריכים הרבה, אנחנו אפילו נבלעים מרוב חפצים, אוכל, וכל מה שבא ליד (פלאפון למשל).
שכחנו מה זה להיות לבד בלי כל השפע הזה,
אנחנו דיי נהיים תלויים בו,
מלמדים אותנו שחיים בשביל להרגיש רק טוב,
אבל למען האמת, אי אפשר להרגיש באמת טוב מבלי לקבל את הרע.
מי אמר שצריך להרגיש כל הזמן טוב?
אז בואו נעצור שנייה ונקח אוויר, ממה אני בורח כל הזמן?
זו לא מיומנות פשוטה,
אני מדברת על המיומנות ליצור זמן להשתעמם בו.
לא מדיטציה, לא דמיון מודרך, לא שום דבר. רק שעה אחת ביום לבהות בקיר בלי פלאפון ובלי סיגריה וגם בלי קפה.
הרי זה לא מוזר לכם קצת שקשה לכם כל כך להיות ככה סתם עם עצמכם? אתם חייבים להודות שזה קצת מוזר.
זה גם לא פשוט ואני לגמרי יודעת מעצמי שקשה פשוט להתנהל מול אלפי קולות שבראש שלנו שסותרות את אחת השנייה וגורמות לנו להיתקע במקום.
אני התחלתי את דרכי כפליטת תרבות מערבית ישר להודו, ומשם למדתי להתנזר מתענוגות הגוף עד כדי שראיתי את המחשבות שלי מנוהלות על ידי ייצר שהפך לרצון ולא עשיתי כלום. שעות שלא פציתי את הפה, ורק ישבתי בעיניים עצומות.
והיום אני מתרגלת לא לעשות כלום.
בשביל להתחיל דרך כזו, אתם צריכים להבין שנמאס לכם, שדיי כבר, ושיש אחרת ולהאמין שיש אחרת ושיש בכם את הכוח להתחיל בדרך חדשה.
יש שאלות שאנחנו שואלים בעיקר את חברים שלנו ולא את עצמנו:
אז בואו נתחיל מההתחלה.
שלום, מה שלומי היום? איך עבר עליי היום האחרון? השבוע האחרון? האם קרה משהו מסוים שהשאיר בי הד כלשהו? שאני נזכר בו והוא מעורר בי תחושה כלשהי? מועקה? אולי אשמה? בושה? אולי בכלל שמחה מתפרצת? אולי פשוט לא נעים, בכללי, או נעים בכללי?
איך הרגישה לי אותה חוויה? באותו הרגע? ואיך אני מרגיש עכשיו שאני נזכר?
איפה התחושה דומיננטית לי? בלב? בבטן? אולי אני מתכווץ? אולי אני לא יודע בכלל?
מה אני חושב על אותה חוויה? אילו מחשבות עולות עכשיו בראש שלי בזמן שאני נזכר? אולי שום מחשבה? אולי אני שופט את החוויה? אולי אני מתחרט? אולי אני ממש מנסה לא לחשוב עליה ומתבאס להיזכר בה ומנסה ישר לחשוב על משהו אחר? רק לא זה...
האמת אי שכשתתחילו להיות לבד, יהיה לכם ממש קשה.
אולי תהיה תחושת הקלה של "סוף סוף מצאתי זמן לעצמי" אבל לרוב פשוט זה לא יהיה כיף. אל תצפו ליותר מדיי, אתם לא דיברתם עם עצמכם מלא מלא זמן, זה כמו לפגוש חבר טוב אחרי 5 שנים ולצפות שהשיחה ביניכם תהיה חלקה ואינטימית, אז ממש לא. אנחנו ביחסים אינטימיים עם עצמנו וחשוב לשמור על יחסים טובים על מנת להיות בקשב פנימי ולאהוב את עצמנו, בדיוק כמו בכל קשר חיצוני אחר.
שמי דנה לוי, מסיימת 4 שנים של לימודי פסיכותרפיה רוחנית, אני צעירה, אבל אני נולדתי לתקופה כזו שגרמה לי לחפש אחרת,
גם אני עדין לומדת, אבל מרגישה שיש לי בית ושורשים חזקים בשביל להצליח כל יום לאהוב את עצמי מחדש ולכבד את הגבולות שלי בעולם הזה.
אחד הדברים שהכי מדרבנים אותי הוא לתת ליווי לאנשים בכל הגיליים על מנת לגרום להם לראות את המשמעות החיים האלו, וללמד אותם ליצור קשר מחדש עם עצמם, בפן הפיסי, הרגשי, המנטלי והרוחני.
אני מטפלת פרטני וקבוצתי בהילינג, נשימה מעגלית (ריברת'ינג), ארומתרפיה, דמיון מודרך ומדיטציה.
יש לי המון מה לתת ובעיקר המון סבלנות, הקשבה וקבלה.
אפשר להתחיל מחדש,
דנה לוי
0526940768
