06/11/2025
דבריו של רג'אן שנקראן. מורה דגול להומיאופתיה. יוצר וחוקר שמקדם את ההומיאופתיה ואת העולם בתגליותיו.
מ"דפוס" לנוכחות
לעיתים נדמה לנו שהדברים שאנו עוברים קורים בגלל מה שמתרחש סביבנו — הנסיבות, האירועים, או האנשים האחרים.
ברגעים כאלה אנו נוטים להאשים את הסיטואציה, את האחרים, ולעיתים גם את עצמנו על "הטעויות" שעשינו.
בכך אנו נעשים כעוסים, עצובים, מתוסכלים — או שוקעים בתחושת חוסר אונים ודיכאון.
אבל קיימת דרך אחרת — דרך חכמה וחיובית יותר.
היא טמונה בהכרה שכל אחד מאיתנו צועד במסע ייחודי משלו,
חי מתוך דפוס אישי של תפיסה ותגובה.
כל אחד מאיתנו מבצע את התסריט הפנימי שלו.
מה שאנו חווים אינו באמת תלוי במציאות החיצונית — גם אם נדמה שכן.
למעשה, לא פעם קורה ההפך:
התסריט הפנימי שלנו הוא זה שמעצב את המציאות החיצונית.
הוא מושך אלינו את הסיטואציות והדמויות הנחוצות כדי להמשיך את הדרמה שלנו.
גם ה"טעויות" שאנו עושים אינן מקריות,
אלא בחירות לא מודעות שנועדו לקדם את התפתחות הסיפור הפנימי שלנו.
ובדומה לכך — גם הדרך שבה אחרים מתייחסים אלינו
נובעת במידה מסוימת מהפעולות שלנו,
הנובעות מהדפוס הפנימי שלנו.
כאשר אנו רואים את הדברים מזווית זו,
הסבל הופך להזדמנות — הזמנה להתבונן פנימה, להיות מודעים למה שמתרחש בתוכנו.
בלי אשמה ובלי האשמה — אם נלמד פשוט להתבונן,
נוכל לראות ביתר בהירות.
חלומותינו, זיכרונותינו, והנושאים החוזרים בחיינו — לעיתים עוד מאז הילדות —
יכולים לשמש מדריך להתבוננות זו.
כשאנו מפנים את תשומת הלב פנימה,
אנו מגלים שמקור הסבל נמצא בתוכנו —
שהזרעים שלו היו שם תמיד, עוד לפני שמישהו "עשה לנו משהו",
או לפני שעשינו "טעות".
המודעות לדפוס הפנימי הזה — לאופן שבו אנו חווים ופועלים —
נושאת בתוכה איכות מרפאת.
באמצעות מודעות, אנו מתחילים לפעול מתוך נוכחות ולא מתוך דפוס,
מתוך תגובה מודעת ולא מתוך תגובה אוטומטית,
מתוך אהבה ולא מתוך כאב.
זו היא החוכמה האמיתית.
כאשר, מתוך מודעות, אנו פועלים מתוך נוכחות ולא מתוך הדפוס,
נוצרת השפעה חיובית על המצב ועל האנשים שסביבנו.
אם הדפוס שלנו יכול לעורר את הדפוס של האחרים —
גם המודעות והריפוי שלנו יכולים לעורר את המודעות והריפוי שלהם.
וריפוי זה יכול להתפשט הלאה.
ייתכן שזה מה שהתכוון לומר מהאטמה גנדי במשפטו הידוע:
"היה אתה השינוי שברצונך לראות בעולם."
כאשר נוכל לראות את מטרת החיים כהזדמנות לצמוח, להתפתח ולהיות חופשיים,
הסבל יחדל מלהיות טרגדיה — ויהפוך למורה.
