13/10/2025
"ושבו בנים לגבולם"
איזה רגע. איזה אור. איזו דמעה שזולגת יחד עם נשימה עמוקה שהחזקנו שנתיים שלמות.
האחים שלנו חזרו הביתה ❤️
אחרי שנתיים של שבי, חושך, ניתוק – הם שוב איתנו.
ולא רק הם – גם הלב שלנו מתחיל לחזור למקומו. לאט, בשקט, בזהירות.
אבל בדיוק כאן – ברגע השמחה – נמצא גם רגע המבחן האמיתי שלנו כאומה.
במשך שנתיים, כל אחד מאיתנו – באשר הוא – אחז בתדר:
תפילה, תקווה, כאב, חיבוק אנרגטי, געגוע.
אבל בתוך כל זה, לא היה לנו זמן להרגיש. לא באמת.
כי היינו עסוקים בלשרוד, בלתמוך, בלתפקד.
והנה, כשהלב שוב שלם – הנפש מתחילה לדבר.
ולפעמים, היא צועקת.
"ה’ רֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם"
הטראומה היא כמו קרחון
היא שם. מתחת לפני השטח. עמוק. שקטה.
לפעמים היא תתפרץ, לפעמים היא תתבטא בכעס, שיתוק, בלבול, שתיקה ארוכה.
זה יכול לקרות לילד בבית הספר, לשכן המילואמניק, לחברה הקרובה או לבן הזוג.
כולם היו שם. כולנו עדיין שם.
עכשיו מתחילה עבודת הריפוי – שלנו, כעם
אם למדנו משהו מהשנה המטלטלת הזו – זה שלא נוכל לסמוך רק על מוסדות.
העומס על המדינה גדול מדי.
אבל לנו, כאזרחים, כחברה, כמשפחה ישראלית אחת – יש כוח שאין לאף מערכת.
הכוח להיות שם. להקשיב. לשים לב. לשאול באמת – מה שלומך? לתת חיוך ,
ולפעמים – פשוט לשבת בשקט ליד. זה מספיק.
כי בסוף, זה המבחן שלנו
לא רק לשמוח בשוב הבנים – אלא לדאוג להם כשהם חוזרים.
לא להשאיר אף אחד לבד עם הלילה.
לא להניח שמי שמחייך – באמת בסדר.
"כל ישראל ערבים זה בזה"
"כל המציל נפש אחת... כאילו הציל עולם ומלואו"
אם כל אחד מאיתנו...
יקבל על עצמו ללוות אדם אחד,
לשים לב לנערה אחת,
לשאול מילואימניק אחד,
להקשיב לשכן,
לחבק את ההורים שלנו...
לא נצטרך יותר מזה.
כך נצא מהטראומה הזו עם מלוכד יותר, רך יותר, אוהב יותר –
עם שלא שוכח את אחיו.
זוהי לא שעת מחלוקת – אלא שעת רחמים
לא נחזור ל־6 באוקטובר.
לא נאפשר לעצמנו להיסגר או לשכוח.
נפתח את הלב – אחד לשני.
נשים את המחלוקות בצד.
נתרגל חמלה. נעניק מרחב ריפוי. נזכור: טראומה קולקטיבית מחייבת ריפוי קולקטיבי.
זכינו במתנה – האחים שלנו חזרו.
עכשיו הזמן להחזיר אותם לעצמם, דרך אהבה, הקשבה וריפוי.
בזכות הערבות ההדדית, נצא מזה יחד.
בזכות האחדות – נרפא.
"ואהבת לרעך כמוך ". ❤️🙏
