25/05/2024
הנפש לא קיימת.
משיחות שיש לי עם אנשים בחיי היום יום שמשתפים אותי בענייני בריאות שונים עולה שמבחינתם קיים רק הגוף, בשר ודם, ולא יותר מזה.
למעשה, אנשים נבהלים לדבר על הנפש, הם לא מוכנים לשמוע שיש משהו קצת יותר או מעבר לגוף הפיזי שלהם.
הם אפילו מגכחים וקוראים לזה הזיה, קונספירציה, המצאה, בלוף וכ"ו...
מה שעצוב זה, שאלה הם אנשים משכילים מאוד, בעלי מקצועות, תארים מכובדים ואנשי עסקים.
באיזה שלב של ההיסטוריה האנושית זה קרה, שהאדם הפסיק להאמין בקיומה של הנפש? שיש קשר הדוק בין המצב הבריאותי למצב הנפשי?
ומדוע מגיל קטן לא מלמדים אותנו את הקשר הזה?
או שפשוט חונכנו כך, או שפשוט מחקו או הרדימו לנו ב-DNA את היכולת הזו.
זה לא משהו שאנחנו אפילו צריכים ללמוד, החיבור בין הגוף והנפש צריכים להיות טבעיים לנו, מצב של ברירת מחדל.
אם קורה לנו משהו בחיים, זה אמור להיות מאוד טבעי שנגיד לעצמנו "טוב, מתפתחת אצלי המחלה הזו, אני צריך לעצור הכל ולחזור אחורה בזמן, לראות מה קרה לי בחיים או מה אני עשיתי שגרם למחלה זו להופיע, להציף ולנקות את החוויה מהנפש שלי".
אבל האדם המודרני אפילו לא מעלה על דעתו לעשות את זה.
במקום זה, הם מחפשים פתרונות קסם, תרופות, כדורים, סיפוקים רגעיים - העיקר לא לגעת בשורש הבעיה.
מי העלים מהתודעה שלנו את המודעות לנפש שלנו? מי אחראי לזה?
לי יש הרבה תשובות, מהולות ב"תיאוריות קונספירציה" הזויות, אבל ניחא, תקראו לזה איך שבא לכם.
הרפואה המודרנית, אשר מקדשת רק את הגוף הפיזי, אף פעם לא מתייחסת לנפש האדם כמקור וכשורש החולי.
זה בדיוק מה שאבי האנטרופוסופיה, רודולף שטיינר, אמר לפני יותר מ-100 שנה, שהרפואה תהיה אחראית למחיקת קיומה של הנפש האנושית ע"י תרופות, בשם ה"מדע" וה"בריאות".
לא סתם תרופות, אלא תרופות מתוחכמות שמסוגלות להגיע ולפגוע בחלקים הרוחניים של הגוף שלנו - בלוטת האצטרובל, ה-DNA והאינטואיציה שלנו.
וכמובן תעשיית המזון שבכלל אינו מזון, אלא רעל שמוסיפים למזון שלא רק מרעיל אלא חוסם את היכולות הרוחניות שלנו כבני אדם.
הנפש לא נעלמה לשום מקום, היא קבורה עמוק ובתרדמת עמוקה ואנשים פוחדים להעיר אותה כי כשהיא תתעורר היא תשאג חזק, לא תיתן מנוח ותיאלץ את בעליהן לקחת אחריות על חייהם. וזה מפחיד.
כשהנפש נולדת מחדש, חלקים ישנים ורקובים אשר בתוכנו מתים.
אבל היי, מי רוצה לחוות מוות בעודו בחיים? עדיף להישאר במקום המוכר והנוח.
