12/09/2025
סופש נעים שיהיה , שנצליח כבר לשיר
זהירות, פוסט קיטשי :)
מירי מסיקה וקרן פלס הן דוגמא חיה למשפט "השלם גדול מסך חלקיו". עכשיו, זה לא שהחלקים עצמם, כל אחד בנפרד, לא ענקיים לבדם. אבל משהו קורה שם, בביחד המתוק הזה. ביחד אינטימי ונדיב, עטור אהבה ועמוס קיטש.
בעולם שבו אנחנו חיות, בעולם בו התחילו מירי וקרן את הקריירה שלהן, יש סביב השולחן, בדרך כלל, מקום רק לאישה אחת. לכן, קיימת תחרות כל כך גדולה בין נשים על המקום האחד הזה. “נשים נשים שק של נחשים”, “אישה לאישה זאב” ועוד שלל קלישאות נכתבו על המצב הזה, מזכירות לנו שעלינו תמיד לעמוד על המשמר. להילחם על מקומנו. להילחם זו בזו. תמיד.
אבל המלחמה הזו היא לא המצב הטבעי שלנו. ואת זה מדגימה היטב החברות של מסיקה ופלס - חברות שהיא לא רק יפה למראה, אלא גם מצמיחה, מגדלת, מעניקה כנפיים. חברות שעושה מקום. ועוד מקום. ועוד מקום. ועוד.
האם יש פרגון גדול יותר מלשיר שיר של חברה שלך כאילו הוא שלך? האם יש פרגון גדול יותר מלהסתכל באהבה על החברה שלך שרה את השיר שבנה לך את הקריירה?
כך, "איתי" (לא מתעסק ברגשות יותר מדי), בביצוע של מסיקה, זוכה למבטים האוהבים של פלס ו"אף אחת" (לא תתפוס את המקום), בביצועה של פלס זוכה לקולות רקע מבקיעי-שמים, של מסיקה.
שני השירים התיישנו יפה. אבל יפה מהם, התיישנה החברות הזו, שהפכה מחברות צעירה, לחברות בשלה ואינטימית.
לכולנו יש את החברה הזו (ובתקווה יותר מאחת), שאיתה יש לנו עולם פנימי שלם, שפה משלנו. קוד שרק אנחנו יודעות לפענח. כשמירי וקרן מתחרעות ביחד על הבמה בשיר משותף אני קולטת פתאום ששתיהן נמצאות על פלנטה אחרת. בעולם המשותף שלהן, כזה שנוצר רק בתוך מערכות יחסים עמוקות.
בסופו של דבר זה מאד פשוט. הן פשוט אוהבות אחת את השניה. הן מעריכות זו את זו - והן גם יודעות לפנות את הבמה זו לזו. כך, כשקרן שרה את “מבול”, מירי נעלמת בצללים וכשמירי שרה את “עכשיו אתה חוזר בחזרה”, קרן נעלמת. כל אחת מקבלת את הרגע שלה - וגם בהיעדר יש ביחד. ולאורך כל ההופעה זה מורגש היטב. אין מישהי אחת שהיא “יותר”. יש פשוט אהבה, פרגון -והמון קסם.
מעל ל-20 שנים הן עברו ביחד. קריירות, נישואין, ילדיםות, גירושין... “מי היה מאמין”, הן שרות ביחד ובאמת, מי היה מאמין שהן יגשימו אחת לשנייה את החלומות.
כשהן שרות ביחד את "נובמבר", אני מבינה את מה שהן הבינו כנראה בגיל צעיר מאוד. "השיר שהתחיל את הכל", קוראת מסיקה לשיר הזה, שנכתב עבורה על ידי פלס והביא לפריצה של שתיהן. מהלך שהעניק לכל אחת מהן כנפיים, לעוף לאן שבא לה ובית לחזור אליו. הבית שלהן.
בשיא ההופעה, אחרי כמה מילים פוליטיות ומהוססות, שרות השתיים את “שיר תקווה”. המצלמות מכוונות אל הקהל - פניה של לירי אלבג מציצות אלינו מתוכו. אחריה, עוד חטופיםות ששבו ובני משפחות של חטופים שעודם שם. הקהל קם על רגליו ומריע. אני, כמובן, לא מפסיקה לבכות.
"האמנות שלהן זה לדבר את החיים בשירים", יגיד לי בן הזוג שלי מאוחר יותר, בדרך לאוטו. בתוך הוואקום המטורלל שאנחנו חיות בו, המעשה הסולידרי של השתיים היה מעשה של שפיות.
"כולם בוכים, אל תבכו לבד", הן מסיימות את ההופעה עם השיר שכתבה פלס לאירוויזיון.
וזה נכון. כולם בוכים. הן יודעות. והן פגיעות. ואולי זה סוד הקסם. להיות פגיעות. לבכות. לרדת מהבמה מחובקות ❤️
Noa borstein hadad
Keren Peles - קרן פלס מירי מסיקה - Miri Mesika
