אורית לואיס - פסיכותרפיה אינטגרטיבית - ביוסינתזה

30/10/2022

07/10/2021

על פחד אומץ והתמקדות בחיים עצמם....

פחד מסתיר כאב, מסתיר פגיעה, ממסך לעיתים חוויה קשה. התפקיד שלו הוא פשוט זה, להגן עלינו מפגיעה, מכאב עמוק.

בדרך כלל הוא לא זוכה לפופולריות בתוכנו. לרוב יש לנו הרבה בקורת עליו. ב"התמקדות" נרצה להקשיב לו, לראות ולהבין אותו מנקודת מבטו. להיות בקשר עם החלק הזה שיש לו משהו עבורנו.
והאומץ .. זה הדבר שחי בנו, התנועה לגדול, התנועה הטבעית להתפתח, להשיג, לרצות ולהגשים. החלק הזה שבנו שזקוק לתנאים מעצימים, מחזקים, רואים בעיניים טובות ומאמינים ובעיקר בעיקר מאשרים לנו את שנאחל לעצמנו.

האומץ להיות את/אתה

אורית 🌷

15/11/2020

התמקדות – בחירה וקבלת החלטות / קונפליקט

איך תהליך התמקדותי עוזר בקבלת החלטה?
דרך התבוננות וקשר ישיר, מתאפשר מפגש עם הצורך העמוק, ולעיתים הנסתר, הנמצא בכל אחת מהעמדות הנוגעות להחלטה, נוצרת בהירות.

בשבילי הוא משול כמו לגרם מדרגות המוביל מטה מטה, אל מרתף הנפש, מקלט הדפוסים וההגנות.
מקום עמוק, מוגן. תחושתי וטרום מילולי שטומן בחובו "משהו" בשבילי – מתנה.

הנושא: התלבטות ענקית ומשמעותית שההשלכות בעניינה יהיו מורכבות מאוד לביצוע. הקולות הם לכאן ולכאן, כולם אמיתיים, ראויים וחשובים ביותר.
האימה מורגשת מיד עם הפניית המודעות פנימה לגוף. אי נוחות מורגשת בעוצמה בגוף, תחושה שאינה אופיינית. אני שמה לב שידי השמאלית אוחזת במשהו.

מזמינה את הנושא.

מיד משהו בווליום הגופני נחלש, טיפה נרגע, מתעמעם, כמעט נעלם. אני שמה לב בהפתעה לדימוי של משהו רך כמו חול, שקט מאוד. נעים. מואר וחמים – המסר שלו: אין התלבטות.

שהייה עם החלק הזה מבהירה אישור פנימי. (לגיטימיות לרצון שנמצא שם עבורי, בקשר לנושא). האישור חוזק במסר מזוקק אף יותר, שחזר על עצמו במילה שעלתה: טבעי, זהו צורך טבעי.

הקשר שנוצר עם המקום הזה העלה מיד את הקול האחר (בכל זאת התלבטות, אחרת לא היינו פה 😊) הוא נראה ככדור מקומט עשוי מחומר מתכתי בתוך אזור חשוך, המילה שליוותה אותו היא "את אאוטסיידרית". תחושה של כיווץ. אני פונה אליו ובודקת מה הוא רוצה עבורי? (כי כמו שאמרנו, לכל עמדה בתוכי יש נקודת מבט צודקת, יש לה צורך עבורי). אני מבינה שהוא שם כדי להגן עלי, מפגיעה, מאכזבה, מכישלון. מתלווה לו אנרגיה מאוד מרחיקה.

אני ב"נוכחות" שלי, כמו אמא, שמה לב, קשובה, מסכימה להם, לשני החלקים שלי, המנוגדים. השהייה הזו יחד מאפשרת להם משהו.
משהו משתנה - החלק הרך והחולי כמו מזמין את הכדור להתקרב אליו, ולרגע החול הנעים והרך זורם אל בין קפלי המתכת ומטשטש מעט את קשיותו.
מתקיים דיאלוג פנימי שיש בו הבנה לגבי שורש הקונפליקט, ההתמודדות עם ההחלטה.

בהמשך עלה כאב חד בעל דימוי של סכין באזור הלב, הוא הפך לילדה קטנה שזקוקה לליטוף והזמנה שהתממשה: לרוץ אל החלק הנעים, הטבעי, המאפשר לרצות, לשמוח, לגדול ולהיות.

הקסם האמיתי הוא הזרימה הטבעית, הפנימית, העמוקה. התהליך קורה מעצמו כשיש לנו את המרחב הפנימי והחיצוני לאפשר לו לקרות.

מזמינה בחום לתהליכי התמקדות ופסיכותרפיה גופנית.

קרדיט: צילום כריס סבור ב- Unsplash

21/10/2020

כל רגע, דקה, נשימה מורכבת מאינסוף פנינים. חלקיקי חיים שלמים מתקבצים. חויות נושאות רבדים עבר, הווה, עתיד.

טיפול עדין, צעד צעד, קדימה, אחורה, במרחב - שינוי שנבנה מתחושות, רגשות, מחשבות. מבנה שמבקש כבוד והגנה זקוק לתשומת הלב והלגיטימציה כדי לעשות תנועה קטנטנה ואמיצה לעבר אופק אחר.

ליצירת קשר ❤
אורית

14/06/2020

על אלימות פנימית ופילוסופיית ה''התמקדות''

קורה לי הרבה שממש בא לי לכתוב משהו, שעולה בי צורך לספר משהו מחוויה פנימית, מתובנה שהתבהרה, לשתף התרגשות עמוקה. לעיתים זה לחברה טובה שמכירה את הביפנוכו שלי מאוד קרוב, וזה פשוט יחסית, כי זה מקום בטוח. ולעיתים זה משהו שבא לי לשתף בפורום רחב יותר, כמו פה, ואז מתחיל מחול שדים.

נהיה לי מן בלבול שכזה, שום דבר לא מרגיש לי מספיק מדויק, פתאום התנועה לבטא החוצה לעולם את מה שכל כך ברור לי בפנים מייצרת תחושה ומילים, שזה בטח לא יעניין אף אחד, שיחשבו עלי כל מיני דברים לא מחמיאים וכו. ובום! התנועה נעצרת. ואחרי שהיא נעצרת לרגע, היא משנה כיוון וממשיכה. בבת אחת, במקום שהכיוון יהיה החוצה לעולם, לחיבור ולשיתוף, לשיח, להפריה הדדית, לאינטראקציה - היא פונה פנימה בפול פאוור באופן ששולל את הערך של הדברים, מבטל את תוכנם בשלל טיעונים אגרסיביים. רפרטואר פנימי עשיר נמצא שם מימים ימימה. מוחק את עצם הדברים, או ליתר דיוק את ערכם, וגם את העצמי שמתוכו הם נובעים.

מדובר באלימות פנימית -

לאחרונה, אני מתעמקת בתאוריית/פילוסופיית "ההתמקדות" שהגה יוג'ין ג'נדלין. לעת עתה, העוצמה של האישור האינסופי לכל מה שקורה בתוכי היא מרחב של ריפוי, של התגלות מזוקקת ומהותית שרק מתרחבת עוד ועוד.

מצרפת קטע שתרגמתי ומאוד נגע בי, בהקשר לקולות פנימיים ביקורתיים וחוסמים. רובנו חיים עם חלקים כאלו, לעיתים חיים שלמים, לעיתים אף מגדירים אותם כ"אני". יש והם מנהלים אותנו ואיננו שמים לב לכך. עד שמגיעה נקודה שבה יתעורר רצון בשינוי עמוק באיזשהו תחום בחיים (יכול להיות אישי, מקצועי, זוגי או אפילו גופני) וניתקל בקושי או מספר קשיים לממש אותו. כדי ליצור שינוי אנחנו צריכים מרווח התבוננות, מרחב מאפשר, תומך ובטוח, ועוד מישהו איתנו שמהדהד לנו ואיתנו את שנגלה בתהליך. האפשרות שלנו לפגוש ולנהל מערכת יחסים (קבלה רדיקלית = מושג מתוך פילוסופיית ההתמקדות) עם כל החלקים שבנו באמת ברובד העמוק ביותר, מתוך הבנה, אפשור והסכמה (rightness) מאוד מנחמת רכה ומרגיעה. נוצרת תנועה חופשית וסיטואציה חדשה.

מפי יוג'ין ג'נדלין (תרגום שלי לראיון שבו הוא מסביר):

"פוקוסינג היא בעצם שני דברים: זו המודעות למקום העמוק שבנו, והאפשרות לעזור למשהו אחר להיות מודע למקום העמוק בתוכו. ממנו, כאשר הגוף מביא תחושת חיים כאן ועכשיו, זה תמיד בהווה (שמכיל את העבר כמובן). התחושה היא תחושה של עכשיו אני מרגיש את העבר, ועכשיו אני מרגיש את ההווה. למקום הזה יש צדק או (בתרגום חופשי שלי למלה שלו ( rightness ) היות נכון/צודק גופני. כמו הנשימה וכמו כל תהליך גופני. יחד עם זאת, יש בו את הסיטואציה החדשה/האדם החדש, כאן, ואז מגיע צעד חדש נוסף, וגם להם יש את "ההיות הנכון" שלהם.

אם נצליח לעזור לרובד של המודעות הגופנית הזו להיות חופשיה באדם, ושהוא יוכל לדבר מתוך המקום הזה - זה החלק העמוק של ההתמקדות.
אנחנו מנסים לשחרר את האדם לא רק מהאלימות שבחוץ אלא גם מהאלימות הפנימית שהאדם עושה לעצמו."

בנוסף לעבודתי בקליניקה בגישת הביוסינתזה, בקרוב אתחיל את הסטאז' בליווי תהליכים בהתמקדות - מי שסקרן מוזמן להשאיר לי הודעה בפרטי 😊

מזמינה בחום לתהליך משנה חיים
אורית

02/05/2020

מרגישים שזה הזמן לשינוי?

הרבה אנשים כשהם מרגישים צורך בשינוי בחייהם, כשמשהו במסלול חייהם לא גורם להם סיפוק אף-על-פי שעל פניו "אמורים" היו להיות מאושרים, נתקלים בקולות פנימיים שחוסמים אותם, קולות שעולים באופן אוטומטי כמו:
אין טעם - זה לא יעזור
מה הסיכויים?
אין מצב שאצליח
אין לי מזל
וכו'.....
אני מציעה להתבונן על הקולות הפנימיים האלו ולהבין שהם תוצאה של חיווט אוטומטי,
שנוצר ממערכת אמונות ודפוסי הישרדות שהשתרשו בנו על מנת לשרוד, סביר להניח בעבר הרחוק מאוד כי זו הייתה האפשרות היחידה.
רצון, מימוש והצלחה או אפילו דאגה לצרכים שלך היוו סכנה (באופן לא מודע לקיום).

זהו מנגנון הגנה ובטחון שראוי להכרה וכבוד על תרומתו בעבר (כשאי אפשר היה אחרת).

אפשר לשנות את זה.

אפשר ליצור ביחד שבילים חדשים, מרגשים, סקרנים.
לפגוש חלקים אחרים חבויים שמחכים להיוולד, לצאת לאוויר העולם ולהיפגש.
זו הזמנה חמה לתהליך של ריפוי ושינוי אמיתי.

לפגישה,
אורית
054-4261771

29/04/2020

בעת המשבר הנוכחי, בו הקרקע מתערערת, מציאות פיזית ונפשית חדשה ולא מוכרת "מתהפכת" עלינו לפתע. אנחנו נדרשים "לסגל" את עצמנו ולתפקד במהירות בכל רבדי החיים הגלויים והסמויים.

להחזיק את עצמנו ולשרוד את התקופה, שנוסף להיותה מטלטלת ברבדים העמוקים ביותר, גם אין לה תאריך תפוגה והאור שבקצה המנהרה יותר מעונן מבהיר.

ממש בתחילה לקראת סוף מרץ, אחרי כשבוע של שוק שמתי לב שאני מחפשת עוגנים בעבר. מחפשת בטחון, בטחון במשהו מוכר. מצאתי את עצמי מפשפשת וקוראת טקסטים שכתבתי פעם, תולה ציור שציירתי וחיכה למקומו לא מעט זמן. במרחב הכללי, צצו תכניות נוסטלגיות בטלוויזיה (זהו-זה ועוד.. זה קצת מסגיר את גילי אבל מילא..). היה בזה משהו מנחם ונעים שעצם קיומו איפשר מרחב נשימה אחר, ידוע בטוח ומרגיע.

בין עבודה מעטה, עוגנים, מטלות יומיות וצריכת חדשות מבוקרת מאוד, נוצרו כיסי זמן לא מבוטלים (מסתבר שהימים מאוד ארוכים) שהאוטומט הפרטי שלי שואב אותי לתוכם באכזריות אל אזור בהייה וחוסר ריכוז.

**פאוזה**

חוזרת בזמן; השנה 1991; מלחמת המפרץ;

אני בשנה ד' בלימודי עיצוב גרפי במכללה בחיפה. שנה אחרונה בלימודים, עסוקים מעל הראש בפרויקטים אישיים. בפעם הראשונה ששמעתי טילים מעל ראשי. למיטב זיכרוני -הושבתנו חודש מהלימודים, משגרת החיים. הסתובבנו ברחובות כמו זומבים עם קופסאות קרטון חומות לכל מקרה.

הייתי משותקת.

עבר הזמן וחזרנו לספסל הלימודים, לסיום השנה. במיוחד זכור לי פרויקט ענק של קמפיין לחברות יין ובירות שנקטע, וחזרנו אליו בתום המלחמה. קשה לי לתאר במילים, אך אני זוכרת ממש בגופי את החוויה המופתעת וההמומה שחוויתי מול פרויקט אחד מסוים מדהים ביופיו שיצרה אחת הסטודנטיות שלמדה איתי, בנוסף לאחד שכבר התחילה קודם.

לא הצלחתי להבין איך בתקופה רווית המתח שהייתה זה היה אפשרי לה.

**אז איך זה קשור להיום?**

מתוך זמני "הבהייה" שחוויתי פתאום הבזיק בי הזיכרון הזה. כמה קינאתי בה אז, על היכולת להיות יצירתית בזמן כה מתוח ולא פשוט. אז כן, לכל אחד מאיתנו יש מנגנונים ודפוסים שונים, שפועלים אוטומטית, ועוזרים לנו לשרוד מצבי לחץ ומשבר בדרכים שונות. אין טובים יותר, וטובים פחות, הם פשוט שונים כפי שאנחנו שונים. השפע שנוצר באינטרנט, כתוצאה מאנשים ,שהדרך שלהם לצלוח את הזמן הזה, הייתה בעשיה מרובה, אפשרה לי לבחור להפוך את התקופה למשמעותית ומפרה בלמידה מסוגים שונים שפתאום הייתה מאוד נגישה.

וכן גם יצרתי לעצמי פרויקט תיעודי קטן שעדיין אינני יודעת לאן יתפתח.

אשמח לשמוע איפה זה פוגש אתכן.ם?
אורית

פרויקטוב 100מ' יום מספר 34