להרגיש קרובה- פסיכותרפיה גופנית וטיפול בשיטת ארויגו/סובאדה

24/08/2022

בתוך הנפש פנימה, נחבאים להם חיבורים של זמן ומקום, צירופים של הבנה. המסתורין הזה נגלה לעיני הלב, בפעימות ובקצב אישי שנע איתן בהתאמה. כל דבר בעיתו.

07/07/2022

בזמן התהפוכות בעולם (קורונה ועוד...) , קרו גם תהפוכות בקהילת מטפלות הARVIGO .שמן השתנה לסובאדה (ועוד...). השבוע נפגשנו קומץ מטפלות, מהדור הישן והדור החדש. מטרת הפגישה הייתה לעשות התאמות וחיבורים בין הישן לחדש. עבורי זה היה יום של היזכרות במהותו של מפגש שהיו בו שיתוף, ראיית הדמיון בתוך ההתחדשות , לב שנפתח, אינטימיות, חיבור והתקרבות. נתתי לגעגוע שלי לעלות על פני השטח והייתי שותפה להתרגשות שהייתה בחדר. דובר רבות על אופיו של הטיפול הזה ארויגו/סובאדה שהשפעתו גלויה וגם חמקמקה ומפתיעה. כולנו היינו שותפות למשאלה שכל הנשים תדענה על הטיפול הזה שיכול לייצר הקלה משמעותית בכל מה שנוגע לבריאות נשית.
אז עבור מי שעדיין לא מכירה, Arvigo הוא שם משפחתה של ד"ר רוזיטה ארויגו, שפיתחה עיסוי מרפא לבטן ולחיזוק הרחם ואברי האגן. את השיטה פיתחה בזמן שהותה בבליז שבמרכז אמריקה. היא שילבה את הידע הרפואי שהיה ברשותה שהתמקד בשיקום רצועות ועצמות, עם ידע מסורתי שלמדה משך שנים רבות ממרפאים מסורתיים משבט המאיה, ובראשם דון אלחיו פאנטי, אחרון השמאנים בבליז שהתמחתה אצלו משך 13 שנים . שיטת ארויגו/סובאדה, זאת אותה הגברת בשינוי אדרת שצמחה מאותם השורשים ומהותה נותרה כשהייתה- עיסוי המשפיע על ערוצי הזרימה בגוף ומסייע במגוון רחב של בעיות:
מערכת עיכול - עצירות, שלשולים, נפיחות, מעי רגיש ועוד.
בריאות נשית - אי סדירות במחזור החודשי, תסמונת קדם ווסתית, דימום לא מאוזן, כאבים בזמן קיום יחסי מין, אנדומטריוזיס, פריון, שיקום לאחר ניתוחי בטן ואברי הרבייה, גיל המעבר ועוד.
בנוסף לטיפול בבעיות פיזיולוגיות וחיזוק האיברים, המגע בבטן מרחיב את הנשימה ומייצר רגיעה והרפיה .
הנחיות לטיפול עצמי בבית מאפשרות לאישה להתחבר עם גופה ולקחת חלק פעיל בתהליך הריפוי .
עיסוי עדין זה הינו רב עוצמה ומשפיע ברמה הגופנית, הנפשית והרוחנית.
מטפלות בשיטה נמצאות ברחבי הארץ והעולם. בקליניקה שלי בת"א ניתן להגיע לטיפול ממוקד, או לתמוך אותו בדרכי טיפול נוספות כחלק מתהליך הוליסטי.

07/09/2021

יכולתי להעלות את התמונה הזאת לבדה ולקוות שסימוני התפעלות יקשטו את הפיד שלי. להתמוגג לרגע או שניים מתיעוד של רגע בזמן, מבלי לצרף אליו את הרגעים והשעות שקדמו לו.
אז בכל זאת קצת היסטוריה. החשיבות של פעילות גופנית כחלק מאורח חיים בריא ידועה לי מזמן. עם זאת, כל ניסיונותיי הקצרים בתחום, הותירו אותי בכל פעם בתחושה שזה לא בשבילי, שאין לי משיכה לזה, לא מתחברת לזה, לא מתמידה בזה. תכלס , לא סובלת את זה.
ככל שהתבגרתי, הגוף שלח לי איתותים להתייחסות ואני טיפלתי בו בדרכים שאימצתי לי והיו טבעיות ונוחות לי משך שנים רבות. רק לא פעילות גופנית.
הגיע רגע שאני קוראת לו הבשלה. כאב גב שדחק אותי לפינת הסטודיו הקרוב לביתי  . אבל זה לא המיקום הגיאוגרפי לבדו, או כאב הגב. משך שנים למדתי פסיכותרפיה גופנית עם מורה אהובה ומוערכת שבין יתר כישוריה הייתה גם מורה ליוגה ,מהסוג המסור ביותר שפגשתי בחיי. היא שזרה את לימוד התכנים הטיפוליים דרך שבע העקרונות של הויג'נאנה יוגה. הדרך שלה עוררה בי השראה וסקרנות.
אז קרה ככה שחכמת היוגה הזדחלה אליי בדרך עקיפה וריככה את ההתנגדות של תת המודע שלי מהמתודה הזאת של עבודת גוף. במקביל להתרככות הזאת, באורח פלא נפתח סטודיו לויג'נאנה יוגה נגיש לי במרחק הליכה.
הייתי צריכה להתעלם מהחשש להתחיל בלימוד היוגה בגיל 55 בעיצומן של תופעות גיל המעבר שהיו קשות במיוחד (זה לפוסט אחר), אבל לא יכולתי להתעלם מעזרתו של היקום, ונרשמתי לקורס יסודות שניפתח ממש סמוך להבשלה. היה מאתגר. הגוף שלי כאב ולא הצליח לעשות דברים שנראים מאוד בסיסיים. במקביל, נשימתי התרחבה והאיברים שלי הודו לי על המאמץ שחילץ אותם משינת חורף ארוכה. התחלתי עם שיעור אחד בשבוע. רק רציתי לחזק קצת את הגוף. לא חלמתי להצליח בתנוחות מורכבות, שלא לומר, לדייק בהן. הגוף שלי הלך והתחזק וכאב הגב חלף במהרה. אלה לבדם עוררו בי את חדוות האימון ותשוקה להמשיך. לא השוויתי את עצמי למתאמנים האחרים ,לגופים הצעירים והגמישים, למיומנויות שחלקן נרכשו במשך שנים. הייתי עסוקה בהקשבה למורה שלי ולגוף שלי. עם הזמן בניתי לי אימון ביתי מאוסף תנוחות שהגוף שלי היה יחסית מיודד איתן. כמה דקות של סימון על המזרן מדי יום, שהתארכו בהדרגה לאימון של שעה וחצי שכולל בתוכו את ה'ישיבה', הפראנימה וה'אסנות' . אחרי שנה וחצי העזתי להשתתף באימון של 108 ברכות לשמש. בכל ברכה נתתי לעצמי רשות רעיונית לעצור, במידה וארגיש שזה יותר מדי עבורי. כך ברכה ורשות ועוד ברכה ורשות, השלמתי את כולן. בהמשך הרחבתי את האימון בשיעורי העמקה וריטריטים של סופי שבוע. לקחתי איתי את האימון היומי גם לטיול של חודש בהודו (שהספקתי לעשות ממש לפני פרוץ הקורונה). קצרה היריעה לפרט את השינויים שקורים בכל אימון מבלי לדעת איזה הוא שיתרחש בכל פעם. לפעמים זה דבר מה קטנטן, כמעט בלתי מורגש, אבל מעשיר את השפה המדוברת בין כל חלקיי. עמידת ראש זאת תנוחה שלא חשבתי אותה כאופציה. ככלל, לעזוב את אחיזת הרגליים בקרקע ולהתהפך, לא היה אף פעם חלק מהלקסיקון שלי (לא הייתי ילדה שעושה גלגלון ). מה שכן, אני עושה את ההכנה לכל התנוחות, כחלק משגרת האימון. אחרי שנתיים וחצי של הכנות, זה קרה. רגל אחת ועוד רגל נשענו על הקיר מעליי ומשקל גופי נשען על אמות וראש. זה היה רגע מפתיע שכולו שמחה. ברגעים כאלה התודעה מתרחבת ומרחיקה את הגבולות שנצמדתי אליהם עד אותו הרגע. חצי שנה אחרי, אני עדיין צריכה שיהיה קיר מאחוריי. הרגליים שלי, שכאן רחוקות מהקיר משתהות כך למשך שניות, עדיין זקוקות למשענת וידיעה שיש לאן לחזור. הפחד מנפילה פוצעת עדיין מרתיע אותי. בינתיים אני מאריכה את שהותי במהופך. לא משנה אם אזדקק לקיר הזה כל ימי. אין לי דרך אחרת, אלא לנסות שוב ושוב עם הקשבה מלאה לקצב שלי שהוא לא מהיר או איטי , כשהוא אינו מנסה להשתוות עם עוד א/נשים .כך אני מרוויחה אמון בגוף שלי. עדיין מופיעים לעיתים כאבים ישנים ומתעוררים כאלה חדשים. אני מנסה להיות איתם בהתאמה ,בכל פעם מחדש ואולי קצת אחרת. ממש אתמול הצלחתי בפעם הראשונה להשלים תנוחה שאני מתנסה בה בשלוש שנים האחרונות. זה קורה ברגע שהגוף מבין פתאום משהו חדש אחרי ניסיונות רבים. זאת תחושה מרהיבה כמעט כמו 'ישועת השם כהרף עין".

אז מה בין יוגה לתהליך הטיפולי?
"המילה "יוגה" גזורה מהמילה יוּגְ', שמשמעותה בסנסקריט לחבר, לרתום. המושג משמש בהשאלה לרתימת או איחוד האדם עם אלוהות או מהות רוחנית אחרת. היוגה היא מסע פיזי או מנטלי ורוחני שמטרתו להרגיע את תנודות התודעה. דרכו המתרגל מקבל כלים להתמודד עם הקשיים האישיים שלו, פיזיים או נפשיים" (ויקיפדיה).
טיפול, במהותו מבקש לרתום אותנו לחיבור עם כל חלקינו וכפועל יוצא גם במערכות יחסים. נועד לסייע בהתמודדות עם אתגרים פיסיים , נפשיים ורוחניים, מאפשר העמקה בהבנת הקשיים, החסמים והטריגרים ,ותורם לגילוי והיזכרות במשאבים הפנימיים שלנו. הטיפול מכוון להתפתחות וצמיחה אישית ולהתרחבות מיטיבה בכל היבטי החיים. גם ביוגה וגם במסלול הספירלי של ריפוי בתהליך טיפולי, המכאובים שלנו ישנו פנים, ייעלמו , ישובו ויצופו חדשים מתחת לשכבות שהתקלפו.
היוגה וגם הטיפול מכוונים את האדם להפנמת הדרך כידיעה פנימית, לבניית מרכז יציב שיתמוך בתשתית בטוחה להמשך הדרך , גם כשאנחנו לבד (בלי מורה או מטפל/ת).
בטיפול וביוגה יש לנו נטייה לשפוט ולבקר את עצמינו ואת התהליך. לפעמים גם את המורה, המטפל/ת ואת העולם כולו, ולשכוח את כל ההישגים הקטנים שאספנו על הדרך.
שתי הדרכים הללו מחייבות אותי באופן אישי לחזור לעצמי שוב ושוב, להכיר ביכולותיי (לאותו הרגע), במגבלותיי (לאותו הרגע) ולשים לב לדברים שתומכים בהתהוותי המתחדשת בכל רגע. לאו דווקא בקול תרועה רמה, אלא בנגינה חרישית שמצליחה להישמע ברגע של שקט בתוך המולת המחשבות. לדעת לעצור ולהיות ערה לתמורות המתחוללות בי . שתיהן מבקשות התמסרות בתוך מערום של תסכולים. לעשייה רציפה ומחזורית יש איכויות של אדמה. היא מאפשרת התקרקעות וחיזוק שורשים, כך שהתנודות שתבואנה בהמשך עשויות להחוות בפחות ערעור וביותר ביטחון. זה מה שאני מנסה לזכור בעצמי, ולהזכיר לכל מי שאני זוכה ללוות, תוך כדי ניסיון להשיל דעות קדומות על עצמינו ובכלל. כפי שממש לפני מס' ימים, מטופל חדש הצהיר בפניי שהוא לא רוחני ואז בסתירה מוחלטת, סיפר לי על מצב הרוח שלו לפרטי פרטים.
זהו, עכשיו מותר להתפעל.
שנה טובה אהובות ואהובים, שנה של מעברים קלים, של שינויים מיטיבים, של אומץ וסבלנות להמשיך בדרך. שנצליח כולנו לראות אותנו ואת העולם בעין טובה, במתיקות, באהבה.

01/07/2020

עיסוי בשיטת ARVIGO - הרחם והבטן מקבלות התייחסות מיטיבה.

הזמנתי אותה לבוא לקבל טיפול. עיסוי בשיטת Arvigo. היא חברה, ומאוד רציתי לזכות אותה במגע מחבר, מרפא ומעצים. אני מאמינה גדולה בתהליכים ארוכי טווח, הכוללים התייחסות גוף-נפשית, אך במקרה הזה ,טיב הקשר הכתיב לנו מפגש יחיד של טעימה, של נתינה וקבלה, של התמסרות שאין בה מחויבות להמשכיות של התבוננות מעמיקה. לפני שאני מתחילה בטיפול, אני מציעה לה, לבקש בקשה, לחדד כוונה, לשאת תפילה (עפ"י מה שתואם את תפיסת עולמה), בכדי שלמגע ולפיזיות, יצטרפו ממדים נוספים. בכדי שלצד הידע המובהק, ניתן לגיטימציה לערוציי השפעה נוספים (שאיננו בהכרח מודעות אליהם), לבוא לידי ביטוי. שנקבל עזרה שתהיה זמינה עבורנו, ובמרחב שבניינו.
והיא, מספרת שהיא סובלת כבר עשרים שנים מנפיחות בבטן, מתופעה של עצירות מתמשכת. שלסימפטומים הללו, מתלווה תחושת כבדות גופנית שממאיסה עליה את הפעולה הפשוטה של הליכה ברחוב. היא מבקשת להיפרד מכל אלה . הענקתי לה טיפול מלא. חלפו מאז שלושה חודשים. רק לא מזמן סיפרה לי "אני מתהלכת ברחוב קלה כמו ילדה". הנפיחות עברה ואיתה כל השאר. ואיך לא שיתפת אותי קודם ? שאלתי. "חשבתי שזאת השפעה מידית אחריי הטיפול והכל יחזור לקדמותו..." איזו בשורה משמחת. הטיפול החד פעמי הזה היווה מעין מצפן שכיוון פנימה כמו קרן לייזר.
ואני, בכל יום לומדת עוד משהו על ענווה ועל צניעות, זוכרת את ידיעת אי הידיעה ואוחזת בשני קצוות מנוגדים אך משלימים: הדרך לשינוי, ארוכה ומתמשכת / 'ישועת השם כהרף עין'.
הדרך הארוכה וגם הקצרה, יפות הן ובעלות ערך. אותי הן משיבות בכל פעם אל הסיבה שבגללה בחרתי ללוות אנשים. להיות איתם בצער , בפחד ובכאב , וגם להיווכח איתם ברגעים של חסד, של החלמה, של קסם ועצמה. להיות מעורבת ביחד איתם, במעברים של אור וצל.

23/03/2020

ביחד ולבד

18/03/2020

להחזיק מעמד

25/04/2019

המעשה הטיפולי

בנערה שהייתי מזמן, הלכה והתהוותה אישה של שלום שבתוכה מלחמה.
לבטים חרישיים ניטשו בי פנימה כחלק מקרב על קיום עצמי, קיום מוכר, בריא ואותנטי.
עוד כילדה חיפשתי דרכים מגוונות לאתנחתות קטנות במופעי האש המתלקחים סביבי, גם במחיר של כיבוי להבותיי שלי. אז לא ידעתי הפרדה. הותרתי לי הבהובים שזהרו מרומזים ומתחלפים.. כך פעם כשהתעניינתי אצל אימא, איך הייתי אז? ענתה ללא היסוס "ילדה עצובה וסגורה" ואני הופתעתי, כי הייתי בטוחה שלא שמים לב.
תהיות רבות היו לי על מהות החיים בכלל, ועל פשרם של יחסים בפרט. ואיך אחת שכמוני (כי יש רק אחת), תדע להיות אחת עם? בקשרים וחיבורים ואהבות . בפרידות , בשיבות, במיתות... הייתי צעירה מדי לזה. תהיתי, תעיתי, התבלבלתי, הלכתי לאיבוד, מבקשת איזה טוב מעורפל שיביא הקלה בהירה.
מכרה ששמה ליבה לסימני השאלה המרחפים מעל ראשי, נתנה מענה מידי בצורת מס' טלפון של "מטפל", ואני הודיתי ולקחתי.
כבת 24 הייתי. התקשרתי ובאתי. מפגש הכרות ראשון שאורכו חמש שעות, בסופו מחליטים. היה אינטנסיבי, מהפנט. לא היו בי היסוסים. ידעתי! הרגשתי די קרובה עם איש זר ואפשרתי לו להתחיל ללוות אותי בדרך אליי. לראשונה בחיי הסכמתי לסמוך. הידיעה המוקדמת הזאת הקימה בי אדיקות ועזרה לי להחליק מעל פני השטח ולגלוש מטה אל עומקים חדשים.
כשלא התלבטתי בנוגע למטפל ולאופי הטיפול, יכולתי להתמסר לתהליך שיש בו הרבה נעלמים ורב הנסתר בו על הגלוי. המפגש הזה ואלה שבאו אחריו היו משני חיים. באתי כפרי בשל אל האיש הזה שבעברו עבד במעבדה לתיקון מכשירי טלוויזיה. הוא היה אוטודידקט שסלל דרך משלו, להיות עם. סוג של מכשף מזן לא מוכר. אז עדיין לא הייתה לו הכשרה פורמלית , וגם כשכבר הייתה לו, זאת הייתה סוג של כניעה ממסדית שהונחה במגירה לאחר שהושגה.
לי לא היה אכפת. להגדרת התפקיד שלו בפרט, ולהגדרה "מטפל" בכלל , לא באמת הייתה משמעות עבורי. זאת הגדרה שנצבעת בהמון גוונים. אז וגם היום, כשאני צריכה לבחור, ההקשבה ללב, זה המצפן הכי יציב שלי.
כך, "המטפל" היה מורה דרך, לזאת המחפשת, ומתורגמן ובלשן לזאת שמבקשת להנגיש מושגים בתוך אוצר מילים ידידותי ומוכר. מגשר הוא היה, לזאת שמבקשת להשכין שלום .
ומפיק (מוציא לאור, מפרסם) לזאת שמבקשת להתגלות. ומכשף לזאת הנכספת לניסים.
מלך הסבלנים לזאת שמתייאשת , מגלה ארצות לזאת המסתתרת, ואיש פשוט עבור זאת העלומה והמסתורית .ומזכיר ושומר ,סדרן ואחראי ארכיון, כרוז, מעורר, מחדד, היסטוריון, שובר מוסכמות, וסותר אמונות, ופורם ומחבר ומאחה. אלכימאי. איש רפואה. איש שפוגש אישה. ועובד מסור במשרד הפנים של "ארץ לעולם לא" . אולי מעבר לכל ולפניי הכל , אדם שפוגש בת אדם ומחזיק את ידיעת האינסוף בתוך מסגרת של תפקידים ברורים. הוא פתח עבורי עוד חלון ודלת ואני הסכמתי להעיף מבט אל עבר נופים של חידה, ובאו הצללים ושינו ממדים וצורה. לא פחדתי, רק נמלאתי סקרנות אין קץ. וטיילתי ונדדתי ונהייתי אזרחית בארץ חדשה ועזבתי והגרתי, ושוב... התאמצתי לא להתנתק, לזכור את ידו שאוחזת בידי, ולהמשיך.
האיש הזה , 'המטפל' שלי אז , חבש הרבה כובעים, ועם זאת, הוא היה הכי יציב ובטוח שיש. המרחב שלנו היה רציני ועמוק וגם מקום של משחק ובדיחות הדעת. אז, לפניי למעלה משלושים שנים, היה לי מזל לפגוש מישהו שהיה מספיק מאורגן ומספיק אאוטסיידר. זה התאים ממש למי שהייתי אז. הוא הניח באמתחתי גישה מיוחדת למעשה הטיפולי ,עוד לפני שידעתי שאהיה מטפלת בעצמי. ומאז והרבה אחריו... היו אחרים ואחרות. תמיד בחרתי בכאלה שמוגדרים מטפלים , אך ניתן לכנות אותם באלף שמות, ולהתחבר איתם בהמון מישורים.
והיום כשאני נשאלת על עיסוקי, ותשובתי היא 'מטפלת', אני מרגישה כמו סקיצה בתוך מסגרת, טיוטה הנאספת אל תוך כריכה, כי גם אני בעברי, הייתי עוד הגדרות ומילים , והיום אני מביאה אותם איתי בכדי לא לנתק אותי ממני. את החלקים מפעם ואלה שעכשיו ואת הפוטנציאל של מה שעוד אהיה... אני שואפת להיות מאוד בטוחה עבור מי שאוחז ואוחזת בידי, אך גם כזאת שיוצאת מהקווים. כזאת שמניחה גדר, אך מוכנה לסמן גבולות חדשים. להסתמך על הידע שלי, אך לזכור את הידיעה שמגיעה עם כל אחת ואחד, בתוך החיבור והקשר. במרחב שאנחנו שתיים, או שניים אני מבקשת להיות עתיקה ומתחדשת. להניח עוד שמות למפגש שיש בו מטפלת ומטופל או מטופלת , ולראות את הדרך שאחוזה בארבע ידיים. אני לגמרי לא מתעלמת מחוסר הסימטריה במרחב הזה ,יודעת את התפקיד והמחויבות שלי, ועם זאת אני לא שוכחת שאנחנו עושים ועושות את זה ביחד. ההכרה בדרך משותפת שמכניסה גם הדדיות כחלק מכל מערכת יחסים, לטעמי, היא בפני עצמה תהליך של ריפוי והבראה.
כל כך הרבה זמן חלף מהמפגשים ההם, שאינני זוכרת אם אמרתי לו כמה משמעותי ויקר...הוא עצמו עזב לפני הרבה שנים ונותרתי מופתעת. לא יודעת למה דווקא היום, מתעורר בי צורך להניח כאן, מעבר לזמן ולמקום, את מלוא הרגש בהודיה עמוקה וזיכרון נוכח.
היה בטוב יקירי, באשר הנך.

הציור(בתקווה שמופיע כאן שם הצייר):
СНОВА У МЕНЯ В ГОСТЯХ ПЁТР ФРОЛОВ

21/04/2019

בנערה שהייתי מזמן, הלכה והתהוותה אישה של שלום שבתוכה מלחמה.
לבטים חרישיים ניטשו בי פנימה כחלק מקרב על קיום עצמי, קיום מוכר, בריא ואותנטי.
עוד כילדה חיפשתי דרכים מגוונות לאתנחתות קטנות במופעי האש המתלקחים סביבי, גם במחיר של כיבוי להבותיי שלי. אז לא ידעתי הפרדה. הותרתי לי הבהובים שזהרו מרומזים ומתחלפים.. כך פעם כשהתעניינתי אצל אימא, איך הייתי אז? ענתה ללא היסוס "ילדה עצובה וסגורה" ואני הופתעתי, כי הייתי בטוחה שלא שמים לב.
תהיות רבות היו לי על מהות החיים בכלל, ועל פשרם של יחסים בפרט. ואיך אחת שכמוני (כי יש רק אחת), תדע להיות אחת עם? בקשרים וחיבורים ואהבות . בפרידות , בשיבות, במיתות... הייתי צעירה מדי לזה. תהיתי, תעיתי, התבלבלתי, הלכתי לאיבוד, מבקשת איזה טוב מעורפל שיביא הקלה בהירה.
מכרה ששמה ליבה לסימני השאלה המרחפים מעל ראשי, נתנה מענה מידי בצורת מס' טלפון של "מטפל", ואני הודיתי ולקחתי.
כבת 24 הייתי. התקשרתי ובאתי. מפגש הכרות ראשון שאורכו חמש שעות, בסופו מחליטים. היה אינטנסיבי, מהפנט. לא היו בי היסוסים. ידעתי! הרגשתי די קרובה עם איש זר ואפשרתי לו להתחיל ללוות אותי בדרך אליי. לראשונה בחיי הסכמתי לסמוך. הידיעה המוקדמת הזאת הקימה בי אדיקות ועזרה לי להחליק מעל פני השטח ולגלוש מטה אל עומקים חדשים.
כשלא התלבטתי בנוגע למטפל ולאופי הטיפול, יכולתי להתמסר לתהליך שיש בו הרבה נעלמים ורב הנסתר בו על הגלוי. המפגש הזה ואלה שבאו אחריו היו משני חיים. באתי כפרי בשל אל האיש הזה שבעברו עבד במעבדה לתיקון מכשירי טלוויזיה. הוא היה אוטודידקט שסלל דרך משלו, להיות עם. סוג של מכשף מזן לא מוכר. אז עדיין לא הייתה לו הכשרה פורמלית , וגם כשכבר הייתה לו, זאת הייתה סוג של כניעה ממסדית שהונחה במגירה לאחר שהושגה.
לי לא היה אכפת. להגדרת התפקיד שלו בפרט, ולהגדרה "מטפל" בכלל , לא באמת הייתה משמעות עבורי. זאת הגדרה שנצבעת בהמון גוונים. אז וגם היום, כשאני צריכה לבחור, ההקשבה ללב, זה המצפן הכי יציב שלי.
כך, "המטפל" היה מורה דרך, לזאת המחפשת, ומתורגמן ובלשן לזאת שמבקשת להנגיש מושגים בתוך אוצר מילים ידידותי ומוכר. מגשר הוא היה, לזאת שמבקשת להשכין שלום .
ומפיק (מוציא לאור, מפרסם) לזאת שמבקשת להתגלות. ומכשף לזאת הנכספת לניסים.
מלך הסבלנים לזאת שמתייאשת , מגלה ארצות לזאת המסתתרת, ואיש פשוט עבור זאת העלומה והמסתורית .ומזכיר ושומר ,סדרן ואחראי ארכיון, כרוז, מעורר, מחדד, היסטוריון, שובר מוסכמות, וסותר אמונות, ופורם ומחבר ומאחה. אלכימאי. איש רפואה. איש שפוגש אישה. ועובד מסור במשרד הפנים של "ארץ לעולם לא" . אולי מעבר לכל ולפניי הכל , אדם שפוגש בת אדם ומחזיק את ידיעת האינסוף בתוך מסגרת של תפקידים ברורים. הוא פתח עבורי עוד חלון ודלת ואני הסכמתי להעיף מבט אל עבר נופים של חידה, ובאו הצללים ושינו ממדים וצורה. לא פחדתי, רק נמלאתי סקרנות אין קץ. וטיילתי ונדדתי ונהייתי אזרחית בארץ חדשה ועזבתי והגרתי, ושוב... התאמצתי לא להתנתק, לזכור את ידו שאוחזת בידי, ולהמשיך.
האיש הזה , 'המטפל' שלי אז , חבש הרבה כובעים, ועם זאת, הוא היה הכי יציב ובטוח שיש. המרחב שלנו היה רציני ועמוק וגם מקום של משחק ובדיחות הדעת. אז, לפניי למעלה משלושים שנים, היה לי מזל לפגוש מישהו שהיה מספיק מאורגן ומספיק אאוטסיידר. זה התאים ממש למי שהייתי אז. הוא הניח באמתחתי גישה מיוחדת למעשה הטיפולי ,עוד לפני שידעתי שאהיה מטפלת בעצמי. ומאז והרבה אחריו... היו אחרים ואחרות. תמיד בחרתי בכאלה שמוגדרים מטפלים , אך ניתן לכנות אותם באלף שמות, ולהתחבר איתם בהמון מישורים.
והיום כשאני נשאלת על עיסוקי, ותשובתי היא 'מטפלת', אני מרגישה כמו סקיצה בתוך מסגרת, טיוטה הנאספת אל תוך כריכה, כי גם אני בעברי, הייתי עוד הגדרות ומילים , והיום אני מביאה אותם איתי בכדי לא לנתק אותי ממני. את החלקים מפעם ואלה שעכשיו ואת הפוטנציאל של מה שעוד אהיה... אני שואפת להיות מאוד בטוחה עבור מי שאוחז ואוחזת בידי, אך גם כזאת שיוצאת מהקווים. כזאת שמניחה גדר, אך מוכנה לסמן גבולות חדשים. להסתמך על הידע שלי, אך לזכור את הידיעה שמגיעה עם כל אחת ואחד, בתוך החיבור והקשר. במרחב שאנחנו שתיים, או שניים אני מבקשת להיות עתיקה ומתחדשת. להניח עוד שמות למפגש שיש בו מטפלת ומטופל או מטופלת , ולראות את הדרך שאחוזה בארבע ידיים. אני לגמרי לא מתעלמת מחוסר הסימטריה במרחב הזה ,יודעת את התפקיד והמחויבות שלי, ועם זאת אני לא שוכחת שאנחנו עושים ועושות את זה ביחד. ההכרה בדרך משותפת שמכניסה גם הדדיות כחלק מכל מערכת יחסים, לטעמי, היא בפני עצמה תהליך של ריפוי והבראה.
כל כך הרבה זמן חלף מהמפגשים ההם, שאינני זוכרת אם אמרתי לו כמה משמעותי ויקר...הוא עצמו עזב לפני הרבה שנים ונותרתי מופתעת. לא יודעת למה דווקא היום, מתעורר בי צורך להניח כאן, מעבר לזמן ולמקום, את מלוא הרגש בהודיה עמוקה וזיכרון נוכח.
היה בטוב יקירי, באשר הנך.

הציור(בתקווה שמופיע כאן שם הצייר):
СНОВА У МЕНЯ В ГОСТЯХ ПЁТР ФРОЛОВ

05/11/2018

חלפה כבר חצי שנה , ההתרגשות שכחה, אבל האדוות ממשיכות להתרחב במעגלים רכים ומשמעותיים... משאלת לב רחוקה של גלית בראלי שסחפה איתה עוד ועוד נשים, הפכה להיות ממשית: חוות הילה. ארבעה ימים של ריטריט . נשים מהארץ ומהעולם, כולן מטפלות ארויגו-
Arvigo Techniques of Maya Abdominal Therapy, (גם איש אחד). המורה שלי האהובה Hilary Lewin כיבדה אותנו בנוכחותה המרגשת, ואישה אחת Rosita Arvigo, הגיעה בפעם הראשונה לארץ , במיוחד להיות אתנו. באה היישר משדה התעופה ונכנסה אל האולם כאשר כולנו כבר היינו ישובות במעגל. מרגע בואה ועד עזיבתה הרעיפה עלינו מחכמתה ותובנותיה, חמלתה, אהבתה, ושובבותה המידבקת. כל זאת בחיוניות ונדיבות שופעת.
בפעם הראשונה שמעתי על רוזיטה, בסדנת ה- Self Care, שהענקתי לעצמי במתנה לפני מס' שנים. דמעות של התרגשות שטפו את לחיי, כשצפיתי בסרט אודות המסע שלה. לא היו לי מילים להסביר את התחושות והרגשות שהתעוררו בי אז. רק ידעתי שאני רוצה להעמיק עוד. זאת הייתה בחירה משמעותית שצבעה את חיי בקשת רחבה של גוונים. בריטריט הנ"ל הצבעים התבהרו וקיבלו זוהר מיוחד, או יש לומר 'הילה' :). צבע אחד שמשתייך עם קשת הגוונים הזאת, זאת הקליניקה הקהילתית בגעש ,פרי יצירתן של גלית בראלי, יפעת מזור ונטע שחר Galit Bareli Ifat Boroditzky Mazor Neta Shachar שלושתן נשים מופלאות, מטפלות בשיטת ארויגו, (אך לא רק), שפתחו יחד מרחב וזמן למפגש של נשים. פעם בשלושה שבועות זה קורה. מגיעות מטפלות שמביאות את קולן האישי ,את ההתמחות שלהן, וביחד יוצרות הרמוניה משמחת. מביאות קשב עדין ומבט רך .יש לי זכות לקחת חלק במפגשים הללו- מתוקים ,מחברים ומרפאים . למי שעדיין לא מכירה , אני מזמינה להיכנס לדף רחם אחת - קליניקה קהילתית לבריאות ופוריות האשה ,לעקוב ,לבחור לעצמכן טיפול שמדבר אל ליבכן, לקבוע , לסמן ביומן, לבוא להתנסות, לתת לעצמכן זמן ומקום. אנחנו שמחות לקראת כל אחת ואחת מכן. בואי באשר הינך.

22/09/2018

דברים שרציתי לומר
לקחתי עליי מחויבות זעירה, תרגול יומי קצר. לכתוב מדי יום במחברת שקניתי לי .יותר נכון בספר שנועד לכתיבה אישית "מסע במילים" של חגית אלמקיאס. 365 עמודים לכל ימות השנה. בכל יום, הנחיה, או הצעת השראה לכתיבה. והיום...."דברים שרציתי לומר..." אני מביטה אל הדף והוא מביט אליי. התחייבתי לא להפוך אותו עד שאניח בו מילים. אני הופכת בי והופכת...ו...מה רציתי לומר???
דברים שרציתי לומר משתייכים אצלי בד"כ לאמירה במערכות יחסים אישיות. אני מגלה שפעם אמרתי וגם היום אני בד"כ אומרת .אם איזו מילה דחוף לה להיאמר, לא אשמור אותה חתומה בתוכי.
למרות שהיום יותר מזמנים אחרים , יש בי רצון ומעט יותר אומץ לבוא אל תוך שיח בכנות, אני משתדלת יותר לשקול את מילותיי. לא מתוך פחד או זהירות מופלגת, אלא מתוך מודעות למילים ולהשפעתן. לאלו שאמרתי ועדיף היה שלא. כל מילה שייצרה פגיעה, כל מילה פוצעת , שהותירה צער, שעשתה סגירה , ששמה מרחק ,שגרמה לפירוד . כל מילה מחריבה, מעליבה, מאיימת ומפחידה, גם אם לא הייתה בה כוונה כזאת, אני יודעת שהיא בעוכריי. מילים, נטייתן להיזכר, להיצרב, להיטמע. מילים שנאמרו ,אי אפשר להשיב למקומן. קודם צאתן לאוויר העולם, הן נשמעות בתוכי. אני זו שבוחרת אם לאמץ אותן, לגדל אותן ולהפוך אותן לבנות טיפוחיי. אני זאת שאחראית להן. למרות שכולן נלקחות בהשאלה, מהוגי השפה באשר הם, אני רוצה להתגאות בהן כמו אימא. אז תוך כדי כתיבה אני מבינה שרציתי לומר, יותר מילים קשובות, מילים שרואות, מילים שרגישות לתדר, לרגע, למקום. מילים ששומרות עליי ועלייך. מילים טובות, מילים מלטפות. מילים שיש בהן נדיבות ורוחב לב. עוד מילים מזמינות, מקרבות. מילים שעושות מקום. מילים שממתינות. מילים שמאפשרות מרחב ומרווח נשימה. מילים חופשיות מכבלים. מילים שהאוזן רוצה מהן עוד, שמשקיטות את הרעש והצרימה. מילים שהן רטייה על כאב, נמזגות כמרקחת מרפאה אל בורות הפעורים בנו, כמו לוע קפוא בהר געש שמבקש להתעורר.
הלוואי שאצליח לומר יותר מילים רכות, עגולות, שובבות, משמחות.
מה שנאמר ביני לבניכן / לבניכם , לא נותר רק בנינו. הוא חלק מהתוכן שהעולם נושא בקרבו. הן עוברות את דל שפתינו, נזרעות באדמה ומרחפות בשמיים, זורמות בנהרות ובימים.
בחירתן של מילים, זאת בעצם בחירה יומיומית, המבטאת בין היתר, את הצורה והאופן בהם אני רוצה להשפיע.
אני מבקשת לי אוצר של מילים . למרות שכל אחת מהמילים הקיימות, נחוצות לי ולנו לתאר את כל מה שהקיום כולל בתוכו, דברים שרציתי לומר, הם דברים שעושים סליחה ופיוס .יש בי עוד מילים של שלום שלא נאמרו. מילים שאומרות כן, שאומרות מותר, מילים מאשרות. זאת לא התכחשות לכל המנעד, זאת לא צדקנות. עיניי פקוחות וזאת כמיהתי.
לומר עוד ועוד מילים שלוקחות סיכון. סיכון שיידחו, שלא ימצאו חן בעינך,שיוחזרו אליי מבלי שיצליחו לגעת. אז מה?
אני בוחרת לגדל בתוכי עוד מילים של אהבה.
ואתן ואתם, אולי תסכימו להניח פה מילים שטובות לכן/ם ונשפיע ביחד על השנה החדשה הבאה עלינו כברכה.
תודה Hagit Elmakiyes על ספר שהקים בי מחויבות ושם לי מילים.