18/02/2023
כבר כמה חודשים אני מגלגלת את הסדנה הזאת בראש, בונה ומשפצת.
זה התחיל מהמפגשים של "איך ללטף קיפוד". איכשהו כמעט בכולם ניגשת אלי כותבת ומספרת שתקוע לה טקסט. שעשיתי לה חשק לחזור אליו. ושאולי אני מכירה איזושהי מסגרת שמלווה כתיבה, שמחלצת מבורות של תקיעות, שמעירה טקסטים רדומים.
אז אני מכירה כמה וכמה מסגרות כתיבה מצוינות. אבל ככל שעבר הזמן, ונפגשתי עם יותר ויותר כותבות תקועות, הבנתי שלא זה הסיפור:
לא בהכרח צריך ללמוד כתיבה כדי להחיות טקסט. לפעמים כן, אבל לא תמיד.
לפעמים מה שצריך זה בכלל ללמוד להתגבר על מחסומי יצירה.
כי לפעמים זה לא הידע על כתיבה שחסר לנו, אלא הרשות הפנימית לכתוב.
הרשות לכתוב גם כשזה לא יוצא מושלם.
הרשות לכתוב גם אם הרעיון עוד לא מגובש.
הרשות לכתוב גם אם את לא מרגישה מוכשרת כמו אחרות.
הרשות לכתוב גם כשאת לא בטוחה שייצא מזה משהו.
הרשות לכתוב גם כשאת חוששת מה יגידו על מה שכתבת, מה יגידו עלייך.
הרשות לכתוב פחות ברצינות ויותר בעונג.
הרשות להזיז לרגע את המחסומים הפנימיים, ולחזור לשחק.
כתיבה יכולה להיות האושר הגדול עלי אדמות. כשהיא שוטפת ופורצת, זו תחושה של אלוהות.
והיא גם יכולה להיות גיהנום, כשכתב היד תקוע לנו במחשב, בלי להתקדם, לא לבלוע ולא להקיא. מזכיר לנו כל הזמן את העובדה שאנחנו לא כותבות אותו.
בסדנה ניגע בטקסטים שלנו מחדש.
בעדינות.
אבל יותר מזה, ניגע בלב שלנו. נפתח אותו לאפשרויות חדשות. נזכיר לעצמנו מה אנחנו יכולות לעשות כשמותר לנו.
נחזיר לעצמנו את חופש הביטוי.
***
הקבוצה תהיה קטנה ואינטימית ורכה, כמו המפגשים, כמו הבקשה שלנו מעצמנו.
מוזמנות מאד.
(הסדנה פתוחה גם לכותבות מסוג בן).
הפרטים בתגובה הראשונה.
