ביקורת על הפסיכיאטריה הביולוגית

04/05/2020

Today my radio/TV show starts a new format. The hour begins with my current news and analysis report. After the report comes an interview or other topics. To...

03/05/2020

צפו בסרטון ובו שיחה בין ד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר מחלוצי ההתנגדות לפסיכיאטריה הביולוגית, לבין רוברט וויטאקר, עיתונאי וחוקר הפסיכיאטריה הביולוגית. על מנת להקל עליכם אני מתמצת את השיחה. היא נסבה על שני נושאים, 1. תוחלת החיים של מטופלים שנוטלים נוגדי פסיכוזה לתקופה ארוכה. 2. התפתחויות מרתקות בתחום הטיפול הנפשי ללא תרופות בנורווגיה. פסיכיאטרים ניסו במשך שנים, ועדיין מנסים, לטעון שנטילת כדורים נוגדי פסיכוזה דווקא מאריכה את תוחלת החיים. אין ולו מחקר אחד שמאשש את הטענה הזאת. להפך, וגם בלי מחקר, רק מתוך ניסיון קליני, בתנאי שיהיה מפוקח וללא הטייה, אפשר להיווכח בתחלואה הגופנית הרחבה בה לוקים נוטלי נוגדי פסיכוזה. מחקרים עדכניים הראו קיצור של בין 20 ל-30 שנה בתוחלת החיים של מטופלים שנטלו נוגדי פסיכוזה לאורך זמן. הפרעות מטבוליות ובעיקר סוכרת, וגם הפרעות נשימה רווחות בקרב מטופלים אלה. וויטאקר מתאר כיצד, בעזרת מניפולציות סטטיסטיות ומתודולוגיות נכלוליות, ניסו חוקרים פסיכיאטרים להראות שמטופלים הדבקים בתרופות האנטי פסיכוטיות מאריכים חיים.
באשר לנורווגיה. בשורות טובות. משרד הבריאות הנורווגי והממשלה הנורווגית הורו לאפשר פתיחת מחלקות פסיכיאטריות ללא טיפול תרופתי, בארבעת המחוזות של נורווגיה. מדובר אומנם במחלקות של חלק ממוסדות פרטיים, אבל בכל זאת מעודד.

Today my radio/TV show starts a new format. The hour begins with my current news and analysis report. After the report comes an interview or other topics. To...

07/03/2020

"I've been watching my profession deteriorate." Psychiatrist Peter Breggin: The most dangerous thing you will ever do is see a psychiatrist.

07/03/2020

רשימתו האחרונה של ד"ר פיטר ברגין- פסיכיאטר אמריקאי וחלוץ הביקורת על הפסיכיאטריה הביולוגית וחסידיה- הפסיכיאטרים. איש מבריק ונועז.

"I've been watching my profession deteriorate." Psychiatrist Peter Breggin: The most dangerous thing you will ever do is see a psychiatrist.

01/12/2018

תרופות או לא
אמנם לא משתמע מכתבתה של נטע אחיטוב (23.11) שרצוי או מומלץ לטפל בדיכאון בגיל המבוגר באמצעות תרופות. אבל אחיטוב גם לא טרחה לבדוק את הבעד ונגד של טיפול תרופתי על הסיכונים והנזקים הכרוכים בו. בעשור האחרון, מאז העליה הדרמטית באחוז המבוגרים הנוטלים תרופות פסיכיאטריות, התפרסמו לא מעט מחקרים שחשפו סיכונים ונזקים משמעותיים שקשורים בטיפול הזה. אביא כמה דוגמאות:.
סכנה מוגברת של התפתחות דמנציה הודגמה במחקר שהתפרסם ב2016. מבוגרים שטופלו בנוגדי דיכאון מהדור החדש או מהדור הישן פיתחו דמנציה בשעורים גבוהים משמעותית מאנשים שלא נטלו תרופות. המחקר התפרס על פני 18 שנה ומכאן גם חשיבותו. שיעורי תמותה גבוהים נמצאו במחקר משנת 2015 בקרב נוטלי תרופות פסיכיאטריות. במחקר משנת 2017 שנערך בפינלנד נמצא שיעור גבוה יותר של נפילות ושברים בירך אצל מבוגרים נוטלי נוגדי דיכאון, בין אם סבלו מאלצהיימר או לא. במחקר אירי משנת 2015 נמצאו שיעורי תחלואה לבבית גבוהים בקרב נוטלי נוגדי דיכאון. במאמר סקירה משנת 2012 מצויין שבנוסף לעלייה בפגיעה הקוגניטיבית אצל נוטלי נוגדי דיכאון, ניצפו גם שיעורים גבוהים של שברי עצם וגם הפרעות באלקטרוליטים עם כל מה שמשתמע מכך. כאמור זהו רק לקט מהמאמרים שמזהים את הסיכונים המידיים וארוכי הטווח שבלקיחת תרופות פסיכיאטריות בגיל המבוגר.
למען האמת, לא צריך להיות מומחה כדי להבין ששימוש בחומרים פסיכואקטיביים על ידי אדם שמוחו קרוב לוודאי כבר פגוע במידת מה (עקב הגיל), כרוך בסיכון רב. סיכון למוחו וגם לגופו בכלל. אבל כיום יש נטייה הולכת וגדלה להציע טיפול פסיכיאטרי תרופתי לילדים ונוער, בעיצומו של תהליך התפתחותם. וגם למבוגרים שגופם ומוחם פגוע ופגיע.
חלק מהמרואיינים של נטע אחיטוב שוללים השפעה מאלחשת ומקהה של התרופות. צריך לומר על כך שיש לקחת בערבון מוגבל את עדותם בגלל אפקט האנוסוגנוסיה שנוגדי דיכאון מייצרים אצל הנוטלים. אנוסוגנוסיה היא אי היכולת, תחת השפעת ההרעלה התרופתית, לזהות את השיבוש המנטלי והרגשי שנוצר על ידי ההרעלה. בדיוק כפי שאדם ששתה לשוכרה לא מסוגל להבחין במצבו הנפשי והתפקודי ומשוכנע שהוא במיטבו. כך גם הנוטלים תרופות פסיכיאטריות (צעירים ומבוגרים כאחד) מאבדים לעתים קרובות את היכולת לזהות את הנזק שנגרם להם תחת ההשפעה הכימית.
לא צריך לקבל את תופעת הדיכאון בגיל המבוגר כגזרה שאין מנוס ממנה. לא חסרים טיפולים שאינם תרופתיים היכולים להועיל. צריך אבל להכיר בעובדה שתופעת הדיכאון בגיל השלישי, דווקא היא במידה לא מבוטלת תלוית תרבות. תרבות המערב. זוהי תרבות המקדשת את אשליית הבריאות לעד, את אשליית התיפקוד המלא לצמיתות ואת אשליית הפעילות החברתית התוססת לאורך כל החיים. לא פלא שפגיעה בכושר הגופני, התאלמנות ויציאה לפנסיה הופכים לטריגרים כמעט אוטומטיים למשבר נפשי.

ד"ר טוני שחר
פסיכולוג קליני

16/11/2018

להבחין מחדש בין רפואה לרפואה מדומה
הפסיכיאטר ד"ר ירון גילת ("להבחין מחדש בין מחלה והפרעה", 9.11.18) מבקש להדגים ולהבליט את הפרובלמטיקה של האיבחון הפסיכיאטרי. הוא מתאר את ראשיתו של האיבחון הפסיכיאטרי עם הפסיכיאטר הגרמני אמיל קרפלין. קרפלין היה הראשון לקבוע סיווגים להפרעות נפשיות. הסיווג שלו היה שרירותי, אף כי נראה הגיוני, והסיווגים שבאו בהמשך נותרו שרירותיים באותה המידה. לא חל שום שינוי במאה השנים שחלפו מאז קרפלין, למרות התקדמות טכנולוגית מרשימה. וזה מדוע? שום פריצת דרך לא חלה ביכולת לקשור מצוקות נפשיות במנגנונים ביוכימיים. מאידך, חלה התרחבות מדהימה במספר הקטגוריות האבחנתיות בפסיכיאטריה. מספרן ב-dsm 5 הוא כיום כ-300. מדוע ועל סמך מה? לא משום תובנות חדשות או ממצאים חדשים, אלא משום רצונם של פסיכיאטרים לתלות בהם כרופאי נפש. אותה שרירותיות שהייתה בעבודתו של מי שנחשב לאבי הפסיכיאטריה המדעית, קיימת גם היום.
ירון גילת מבקש לעשות סדר בדברים כאשר הוא מציע להבחין בין הפרעה למחלה. נדמה לו, כך נראה, שבכך הוא מציל את כבודה ומעמדה של הפסיכיאטריה. למעשה, ההיפך הוא הנכון. זהו עוד ניסיון בלתי ראוי להטעות את הציבור. צריך לומר זאת בבהירות וללא כחל וסרק. פסיכיאטריה אינה רפואה, לא שייכת לרפואה. גילת מנסה להסביר את הדבקות של הפסיכיאטריה בגוף, כאילוץ. כותב גילת: "בהיעדר ברירה, הפסיכיאטריה עיגנה את עצמה במוח, והפכה את הביולוגיה – את הגוף הממשי – לנקודה שביחס אליה היא מגדירה את ההוויה האנושית כולה. ניסוח ההוויה האנושית במונחים של מקום מסוים בגוף, שבו כביכול מתהווה ההפרעה הנפשית, ושבו היא גם אמורה לקבל מענה, הוא אילוץ הנובע מן הנכות של מערכות האיבחון הפסיכיאטריות". אילוץ? נובע מן הנכות של האיבחון הפסיכיאטרי? האומנם? מערכת האיבחון הפסיכיאטרי היא חלק מרכזי בהטעיה. מדובה ברטוריקה מתעתעת: הבה נדבר במונחים רפואיים (שהם למעש לא משום ידע חדש שהתווסף , לא משום תובנות חדשות אלא משום רצונם של פסיכיאטרים dsm5 ב
ה פסבדו רפואיים) ואז נראה כרופאים. הבה נאמץ גינונים רפואיים, ואז אולי נשכנע את כולם שפסיכיאטריה היא אכן חלק מרפואה. ואולי הדבר ההגון היחיד שנותר הוא להודות במהלך הקלוקל שעשו ועושים פסיכיאטרים מאז קרפלין ועד ימינו.
אילו רק הסתפקה הפסיכיאטריה בזיקה למוח ולביולוגיה כמשאלת לב! אבל הקשיבו לפסיכיאטרים ובעיקר לבולטים שבהם ותשמעו הצהרות נוקבות באשר לקשר בין ביולוגיה וגנטיקה לבין מצוקה נפשית. ללא שום בסיס מדעי. הוסיפו לכך את העוצמה והמעמד שמקצוע הפסיכיאטריה צבר עם השנים. לפסיכיאטרים זכות בלעדית לקבוע אבחנות, לרשום תרופות, לכפות את נטילתן, וגם לכפות אישפוז. כמו כן זכות בלעדית לקבוע מי כשיר ומי לא לעמוד למשפט. הרבה פריווילגיות למקצוע כל כך בעייתי.

04/03/2018

קרן נויבך עם סדר יום

24/01/2018

לפעמים צריך הרבה עמל וסבלנות עד אשר מגיעים להישג, אבל מהלכיו של פרופ' בלמקר הם ללא ספק פריצת דרך ביחס לשימוש בתרופות לטיפול במצוקות נפשיות. אנא קראו בתשומת לב.

***

12/01/2018

***

12/01/2018

קראו. זה מאלף. לא נכתב על ידי סיינטולוג או אידאולוג אחר. תיזה מבוססת מחקרית ודוגמא לנוקבות אמפירית.

20/11/2017

ביום ראשון ה-17.12 יתקיים בסינמטק בתל-אביב כנס לרגל צאת המהדורה העברית של של ספרו של רוברט וויטאקר – "אנטומיה של מגפה".
בכנס יתארח רוברט וויטאקר. מדובר באדם בעל שיעור קומה יוצא דופן. בר סמכא עולמי להסטוריה של הפסיכיאטריה ולמחקר הקליני הפסיכיאטרי. ממובילי הביקורת נגד הפסיכיאטריה הביולוגית. לא בכל יום מזדמן לנו לשמוע איש כזה.
ולכן אסור להחמיץ!
אנא שתפו!

http://lp.landing-page.mobi/index.php?page=landing&id=135713&token=5cc04c8a47e561b3896b90b5c55fe678

28/10/2017

ציפרלקס – כן או לא וכמה
ד"ר טוני שחר
צודק רוגל אלפר ("הארץ", 20.10) בכנותו את סרטה של טליה פלד-קינן "ציפרלקס – כדור האושר" מבולבל. אוסיף על כך שהסרט הוא גם שטחי ודי חד צדדי. אמנם ניתן במידת מה פתחון פה למסתייגים מהציפרלקס – שם גנרי לנוגדי דיכאון מהדור החדש – אבל עמדה ביקורתית מגובשת ומפורשת לא הוצגה בסרט.
אלפר מביא את עצמו כדוגמא לנחיצותו של טיפול תרופתי. הוא מעיד על עצמו כבעל "נטיה גנטית ברורה לחרדה ולדיכאון". האם עלה על דעתו של אלפר לבדוק האם לקביעה כזאת יש בכלל בסיס מדעי? טענות בדבר קיומן של נטיות גנטיות למצוקות נפשיות שונות נשמעות לא פעם. אבל בדיקה של הספרות המדעית מעלה ספקות רבים. פה ושם צצות מידי פעם טענות חדשות לגבי זיהוי גן שמהווה מועדות להתפתחות הפרעה פסיכיאטרית כזאת או אחרת, אך לרוב הטענות האלה נמוגות בקול ענות חלושה כאשר הביקורת חושפת את הבסיס המדעי הרעוע. אלפר גם מעיד על עצמו שעליו לקחת מידי יום כדור ציפרלקס על מנת "לחיות ולהישאר שפוי". ולדבריו הוא עושה זאת "כבר שנים רבות". אין לי הכרות מספקת עם אלפר כדי לקבוע דעה לגבי מצבו והטיפול שהוא בחר לדבוק בו. אבל אני יכול בפירוש לומר שלא מן הנמנע, ואולי אף סביר להניח שהוא נמנה על אותם רבים שניזוקו מנטילה ממושכת מידי של נוגד דיכאון. כן, ניזוקו!
יש סיבות וראיות טובות לחשוב שנטילת נוגד דיכאון לפרק זמן ארוך (לרוב על פי המלצת הפסיכיאטר), לא רק שאינה מועילה, אלא מזיקה. נוגדי דיכאון אינם מרפאים מחלות ואינם מתקנים ליקוי ביולוגי במוח. בכך מודים היום לא מעט פסיכיאטרים, כולל ידועי שם. אז מה, אם כן, הם עושים? הם משמבשים את הפעילות התקינה, הנורמלית של המוח. והמוח מגיב על כך בשורה של תגובות מפצות הסתגלותיות. במילים פשוטות המוח נאבק כנגד הפלישה. אלא שלאחר זמן מה, מאבד המוח את היכולת "לחזור לעצמו" ובכך נוצרת תלות קשה ואף בלתי הפיכה בתכשירים הפסיכיאטרים. חוקרים והסטוריונים של הפסיכיאטריה מצאו ששעור ההחלמה של מטופלים דיכאוניים (וחרדתיים) ירד פלאים בעידן נוגדי הדיכאון. גם שיעור הזכאות לקצבת נכות עקב "דיכאון כרוני" נסק. פעם נחשב הדיכאון להפרעה אפיזודית אותה נהגו לכנות באיפיון "מחלה החולפת מעצמה". מאז העליה הדרמטית בשיעור המטופלים בנוגדי הדיכאון, הפכה הפרעת הדיכאון, לא פעם, למצב כרוני שמתאפיין באי יכולת להתאושש ובהישנויות תכופות. אבל בכך לא מסתכמים הנזקים. נרשמה עלייה מפחידה במצבים מאניים ודו קוטביים. מאניה ודו קוטביות היו, לפני עידן התרופות, נדירים למדי. כמו כן ובניגוד למה שמאמין אלפר, כלל לא ברור האם השימוש בנוגדי דיכאון מגן מפני התאבדות או שמא מזרז אותה. דייוויד הילי, החוקר והפסיכיאטר הבריטי, הוכיח בעליל במחקריו שלנוגדי דיכאון יש פוטנציאל להעצמת האובדנות ושחברות התרופות הסתירו זאת במשך שנים.
ובכן, מה עלינו לחשוב על הציפרלקס ודומיו? לא מדובר בתרופות פלא, לא מדובר בפריצת דרך. יש בהן פוטנציאל נזקים משמעותי בטווח המיידי ובוודאי בטווח הארוך. פסיכיאטרים, הן בשל בורותם והן כדי להגן על זהותם המקצועית לא מספקים למטופליהם מידע מדויק שיכול להוות בסיס ל"הסכמה מדעת". טיפול תרופתי נוגד דיכאון עשוי לספק הקלה מסוימת וזמנית למטופלים , ולו בגלל האפקט המרגיע שיש בו, אבל סכנת הנזק קיימת. נזק שמתבטא בכרוניפיקציה של הדיכאון וביצירת מצבים פתולוגיים חדשים כמו מאניה ודו קוטביות. יש להעדיף, לכן, סיוע נפשי שלא מתבסס על כימיקלים, ואם בכל זאת רוצים לעשות בהם שימוש כדאי שזה יהיה לזמן קצר בטרם נוצרים נזקים בלתי הפיכים.

ד"ר טוני שחר הוא פסיכולוג קליני

23/09/2017

זהו ראיון מוקלט עם ד"ר אירווינג קירש שהוא חוקר אפקט הפלצבו ברפואה ובעיקר בפסיכיאטריה. בראיון זה אומר ד"ר קירש:
*כיצד הגיע למסקנה מהמחקר שאפקט הפלצבו ביחס לנוגדי דיכאון (נ"ד) הוא כה גדול עד כי לא ברור לשם מה דרושה תרופה.
*כיצד זה הביא אותו לתהיה האם כדאי להמליץ על נ"ד לנוכח הסיכונים הכרוכים והרווח המינימלי.
*כיצד עמדתו של אדם יכולה להשפיע על תגובתו לתרופה באופן חיובי - אפקט פלצבו, או שלילי - אפקט נצבו.
*כיצד אפקט הפלצבו קיים בשורה ארוכה של בעיות כולל דיכאון, חרדה, מעי רגיז, כאב, פרקינסון ואסטמה.
*כיצד לפלצבו יש השפעה גדולה יותר בבעיות עם מרכיב פסיכולוגי בולט בהשוואה לבעיות פונקציונליות כמו סוכרת.
*כיצד באופן מפתיע אפקט הפלצבו מתקיים גם כאשר המטופל יודע שהוא לוקח תרופה ללא מרכיב פעיל.
*ד"ר קירש עובד כעת על מחקר שבו הוא עושה שימוש ב"פלצבו גלוי".
*כיצד חדל ד"ר קירש להפנות מטופלים לקבלת טיפול בנ"ד לאחר שגילה את תועלתם המזערית בהשוואה לפלצבו.
*ההבדל בתועלת הטיפולית בין אפקט הנ"ד לאפקט הפלצבו הוא נטול משמעות קלינית.
*כיצד לתרופות בעלות מנגנוני פעולה הפוכים יש אפקט דומה. לתרופות שמפחיתות רמות סרוטונין, שאמורות היו להחמיר את מצב הדיכאון, מועילות באותה מידה כמו נ"ד ממשפחת ה-SSRI שמעלות את רמה הסרוטונין במוח

23/09/2017

Dr Irving Kirsch joins us this week to discuss his research into the placebo effect and what it tells us about the efficacy of antidepressant drugs.