17/04/2022
https://alaxon.co.il/article/הכי-חשוב-בלתי-נראה/?fbclid=IwAR1YPFSzSDZ0xNn_3Lh4P0uYGjRgxqNW4xLnGSgdo3VrqkY0wL8Zq_RPtpw
מאמר חדש שלי ב״אלכסון״:
״התקף״ חרדה, ״גל״ דיכאון, ״צורך שלא ניתן לעמוד בפניו״ – בכל אלו רואה הפסיכואנליטיקאי תומס ה. אוגדן דוגמא לאיכות חווייתית לא-אישית. דברים שקורים לי שאינם מורגשים כ״היות אני״. במצב כזה חוויות פנימיות מורגשות כאילו הפעילו אותנו מבחוץ, בדומה למריונטה.
המושג ״ראיפיקציה״ מתאר התייחסות לרעיון מופשט כאילו היה עצם קונקרטי. המשפט ״הכעס התעצם בתוכי עד שהתפוצצתי״ מתאר משהו שאינו אני שהלך וגדל עד שנגרמה התפוצצות, מבלי לתפוס את עצמנו כסוכנים פעילים ביחס לרגשותינו ולהתנהגותנו.
השיח הפסיכיאטרי העכשווי מעודד הגדרת חוויות מנטליות באמצעות מונחי אבחנה רפואיים שמעצם טיבם, הם נעדרי סובייקטיביות. בהתאם לכך, רבים מצפים להסיר בטיפול את ״הנגע״ ללא מעורבותם הפעילה, כשם שניתוח או תרופה מסלקים תחושת חולי פיזי.
הספר ״פליישמן בצרות״ משתמש ב״חומר האפל״ הפיזיקלי, ישות שמסבירה את רוב התופעות הכבידתיות ביקום למרות שהיא מופשטת, כמטפורה לדיון האנושי ברגשות.
התעלומה הבלשית בספר – מיהו הפליישמן שנתון בצרה, מה קרה לו ולמה - הולכת ומתבררת כמופשטת וסובייקטיבית. האם העובדה ש״לא רואים דווקא את הדבר הכי חשוב״ היא מרגשת ומלהיבה, או ש״אי-אפשר להחליט שמשהו קיים רק כי הכל מגיב אליו, ולנסות לתת לו שם ולקוות שזה נכון״?
הנה הם באים: ״התקף״ חרדה, ״גל״ דיכאון, ״צורך״ בולעני שלא ניתן לעמוד בפניו - לזלול, לצרוך סמים, להסתכן פיזית. בכל אלו רואה הפסיכואנליטיקאי תומס ה. אוגדן דוגמאות ל״איכוי....
