12/11/2025
לטוות קש לזהב
אז אחד הדברים שאני לומדת בתוך החודשים הקשים האלו (שקצת שיתפתי עליהם בפוסט הקודם) זה את אמנות השילוב בין רגש לרוח.
למעשה זה שיעור שאני מנסה ללמוד כבר כל השנה האחרונה דרך ההכשרה שעברתי , או אפילו שנתיים, דרך הזוגיות שלי עם מי אמור.
בלימודי "דרך השאמאן" שעברתי בשנה שעברה עם שמואל שאול פגשתי את השיעור הזה חזק, אבל כמו כל חקירה חשובה - הוא קודם כל בלבל אותי כהוגן.
אני הגעתי מאקותרפיה - מעבודה *רגשית* בטבע, ואילו בהכשרה של שמואל שאול הדגש היה על עבודה *רוחנית* בטבע.
ואני מצאתי את עצמי מבולבלת תוך כדי שנת ההכשרה. רגע, אבל איפה המקום של הרגש בתוך כל העבודה הרוחנית הזו?? ואפילו התחלתי לשכוח את הכוח של עומקי הרגש שלי… (כתבתי על זה פוסט לפני כמה חודשים, כשביטלתי את הסדנה שתכננתי לפתוח).
ואילו עכשיו, זה כאילו החיים אמרו לי - אה, את מבולבלת?! לא יודעת איך לשלב בין רוח לרגש?! אז הנה, קחי שיעור.
ותודה לאלה, אני לומדת.
עושה מאסטר, אפשר להגיד.
לומדת את אמנות השילוב והאיזון בין רוח לרגש.
מצד אחד, הרגש הוא עוצמתי, מטלטל - אי אפשר לברוח ממנו, אי אפשר למסך אותו, אי אפשר לבטל אותו בדיבורי "אור ואהבה" (הכל לטובה / יהיה בסדר / את שמורה ומוגנת וכו'..) - חייבים לבטא אותו, לכאוב אותו.
אז אני בוכה הרבה, מסכימה להתייאש לפעמים, אפילו להישבר כשצריך, מתפללת, נכנעת למה שקורה.
מצד שני, וזו הקפיצה הגדולה, אני לא נותנת לרגש להטביע אותי.
אני שומרת את ליבי חזק ואת ראשי גבוה.
אני מחזקת עוד ועוד ועוד אמונה. אמונה בדרך הרוח. אמונה בנתיב הנשמה שלי. אמונה שכל מה שקורה, אפילו שקשה וכואב, הוא מורה שרוצה בטובתי, שרוצה להעיר אותי,
להאיר אותי.
אני מסכימה להתמסר, להיכנע לדרך בידיעה פנימית שהיא תגלה עוד אור בתוכי.
שתפקידו של כל החושך הזה הוא לעזור לי לגלות עוד אורות נסתרים.
ואני זוכרת להגיד תודה. זוכרת לראות יופי.
כי גם כשקשה וכואב, גם כשיש חוסר אונים, ואין שליטה על הגורל - יש כל כך הרבה יופי וטוב.
תודה על הילדים שלי, על ההורים שלי, תודה על מי אמור והאהבה שלו אלי, תודה על העבודה שלי והזכות לגעת באנשים, תודה על כל החברים והחברות, תודה על הים, על היער. תודה על השקיעות, על הירח, על השמש של כל בוקר. תודה על הגוף שלי. על הבריאות. תודה על הבית שלי.
אמנות השילוב של רגש עם רוח.
כשאני חושבת על זה עכשיו - זה חלק ממהות הזוגיות שלי עם רונן. כשהכרנו אני הייתי מאסטר הרגש, והוא מאסטר הרוח. שנינו ביקשנו ללמוד עוד מהאומנות של השני/ה. עשינו צעדים קטנים, ועכשיו הנסיבות מכריחות אותנו לעשות את האינטגרציה הגדולה של שניהם.
אמנות השילוב בין רוח לרגש.
איך להסכים להרגיש, לבטא רגש, לפגוש עומקים, להיות חשופ/ה ופגיע/ה - בתוך מסגרת של אמונה, של עוצמה, של הכרה בחלק הנצחי שבתוכי, שבעצם הנשמה שלי ביקשה ללמוד את כל זה.
ללמוד לטוות קש לזהב.
תודה על השיעורים שבדרך 💜💜
