16/06/2023
לאחר שבוע עמוס בסיפורים וזכרונות אנחנו רוצים לומר לכם תודה רבה על שהיה לכם חשוב להגיע, לספר, לשתף ולכאוב בכאבינו.
אמיר שלנו ידע שהוא נגע באנשים אך הלוואי שהיה מבין עד כמה. העוצמות שפגשנו היו מעל ומעבר למצופה. תודה רבה על כל האהבה והתמיכה שנתתם ואתם ממשיכים לתת.
לקראת השבת אני רוצה לשתף אתכם בפוסט שאמיר כתב בקבוצה של חולי סרטן ודיי מסכם את השבוע הזה.
תודה לכולכם ושבת שלום🙏
**איך למות את החיים טוב יותר**
הויכוח האלמותי שלי ושל אשתי,שהחל עוד כשרק הכרנו, הוא 'האם עושר מוביל לאושר'?
עדיין לא הגענו להכרעה סופית בנידון, אבל צברנו כמה תשובות, על אחת מהן שנינו ( וגם המחקר אגב) מסכימים:
'אם יש לך כסף- תקנה חוויות!'
לא (רק) ג'ינס חדש, תיק צד של גוצ'י או את האופניים הכי משוכללות שיש.
תקנו חוויות שבהמשך יהפכו לזיכרונות. זכרונות שילוו אתכם כל ימי חייכם.
כהורה, אני חושב הרבה על האופן בו אני מחנך, מעצב ומשפיע על ילדיי. ואם להתחבר לפסקה הקודמת, גם כאן-החוויה חזקה ומשמעותית מכל דבר אחר.
לא (רק) הכסף שאני 'שם על השולחן בסוף החודש'.
גם לא (רק) הוראות להפעלה מרחוק לסבתא ששומרת, בזמן שאני בעבודה.
ואפילו לא (רק) הנאומים החינוכיים שאני (לא עומד בפיתוי 🤦🏼♂️) ועושה להם בכל הזדמנות שיש לי 🤦🏼♂️
מה כן?
ה-נוכחות! ה-להיות שם! הלהוות מודל ודוגמא חיה במעשיי, לא בדיבוריי.
זה לתת להם לראות אותי כל בוקר מברך ומתעניין בשלומו של השומר בכניסה לביה''ס שלהם.
או לוקח מהשכנה המבוגרת את השקיות מהיד כדי לעזור לה.
או מצרף אותם איתי לנסיעת משלוח האוכל שאשתי הכינה עבור הקשישים העריריים שבעירנו.
זה לא מספיק לומר להם להיות אדיבים לסביבה, לכבד מבוגרים ולהיות בצד הנותן כשמתאפשר לנו. זה להראות להם (!) ולקוות שהם יפנימו.
התמזל מזלי לעבוד במקצוע בו אני קובע את השעות, ויכול להחליט להיות נוכח בבית בזמן 'השעות החמות'- מהרגע שהילדים חוזרים ממסגרות ועד שעת ההשכבות. להגיד לכם שבנוסף לנוכחות הפיזית שלי אני כל כולי מושקע בהם בזמן הזה?
שקר וכזב...אני מזייף המון, נמצא פיזית אך עסוק בענייני המון.
מחפש לברוח לפלאפון או לשירותים ולנוח קצת? בארורר!
לא בדיוק התנהלות שמהווה מודל לחיקוי, ואני מבקר את עצמי הרבה על כך, ועדיין- אומר לעצמי שעצם האפשרות להיות נוכח כל השעות האלו, גם אם לא בצורה מושלמת, זו חתיכת פריווילגיה. כי גם אם זה לא מושלם, זו הדרך להיות נוכח בחייהם. להוות מודל. להיות משמעותי בחייהם.
רק ככה הם יספגו את מי שאני. על החלקים הטובים יותר, וגם פחות.
משימה לא פשוטה להוות מודל לחיים עבור הילדים שלך!
היום כתבתי במייל היומי לילדים ( זה נושא לפוסט אחר), שבעקבות הכאבים אני נמצא הרבה בחדר, במיטה, והם בטח מרגישים את היעדרותי ביחס לנוכחות שלי בעבר.
ואז פתאום חשבתי לעצמי שזה לא מדויק שאני נעדר בנוכחותי. אני לגמרי נוכח! רק בצורה שונה לחלוטין ( והרבה פחות רצויה) מבעבר.
ואם בנוכחות, ומודל לדוגמא ולחיקוי עסקינן- איזה מן מודל אני מהווה כעת??
כי במצבי הלא כ''כ מתפקד- מודל מדהים וראוי לחיקוי *לחיים* זה כנראה לא!
ואם חשבתי שלהוות מודל לחיקוי לחיים זו משימה קשה, אז הגיע הסרטן והציב אתגר קשה עשרות מונים:
'איך מהווים עבור הילדים שלך מודל למוות? לתהליך גסיסה?
יש כזה דבר בכלל- להוות מודל לחיקוי למוות?
מישהו מכיר קורס כזה, שאפשר להרשם אליו? עדיף שיהיה מזורז, בזום, וברור שתשלום מראש ולא בסוף התהליך 🤪
פה אני מרשה לעצמי קצת להשתחצן ולהגיד שאם אני אכן בתהליך גסיסה שכזה, אז אני חושב שאני לא כ''כ רע בו:
- הכאבים משתקים, אבל אני לא עסוק בתלונות כל היום ומצליח לפרקים לתת מקום גם לדברים אחרים
- אני בכלל לא עסוק בשאלה הכה מיותרת -'למה דווקא אני?'
- אני (מדי פעם) מצליח להיות נוכח ב-'כאן ועכשיו'
- אני מצליח להפריד בין העיקר והתפל, ולעסוק במה שחשוב לי.
- יש הומור בכל הח**א הזה
- יש משפחה וחברים וקשרים שהולכים ומתחזקים
- ויש ויש ויש....
אני חושב שאם היו ממסגרים את כל הדברים הללו תחת הכותרת לקורס ששמו 'איך למות את החיים טוב יותר?' הייתי מקבל ציון לא רע!
אבל אף אחד לא יצר קורס כזה, ולכן אני לא בטוח שהילדים שלי רואים את כל זה כחצי הכוס המלאה. סביר להניח שעבורם ( וביחס לעבר) זו חצי הכוס הריקה...
אז אני לא יודע...
הם לא בגיל שאפשר לתווך זאת להם במילים, וכל שנותר לי הוא לקוות שלא המילים הן החשובות, אלא החוויה. ושהחוויה שהם מפנימים כעת היא לא רק של 'היעדר נוכחות'...
אלא משהו שבעתיד, הם יוכלו להבין זאת בצורה גם אחרת, לקחת את זה עמם כזיכרון וכצידה לדרך....
והלוואי שאם אני לא יודע זאת עדיין, אבל אכן אני רשום לקורס 'איך למות את החיים טוב יותר?' אז שמתישהו, מישהו מהם יוכל להזכר באבא שלהם ולהגיד לעצמו:
'למדתי מאבא שלי איך ראוי לחיות את החיים! וגם למדתי ממנו איך ראוי למות אותם!'
