18/11/2025
טקסט חזק, עצוב ומטלטל של המציאות שלנו.
נמאס לי מהפוסט־טראומה המזדיינת שלו.
כן, אמרתי את זה.
בקול.
בלי להתנצל.
כי מישהו צריך להגיד בקול
מה קורה אצלנו בבתים.
שנתיים של מילואים
שאני ספרתי ימים
והוא ספר היתקלויות, קרבות, אירועים...
מוקף במבוגרים שסרים למרותו
ועכשיו
ילדים עם רצונות
וצעקות
ורגשות
וכלום לא דחוף
אבל הכל מרתיח ומקפיץ.
אותו.
ואז גם אותי.
נמאס לי מהפוסט טראומה שלו,
המלחמה זזה מהשטח
לתוך הבית שלנו
לנשימה
ליחסים עם הילדים
ואני רוצה לצעוק די!
די לדבר הזה
שקורע לו את הלב
ומפורר לי את הבית.
נמאס לי
להיות זו שמבינה
זו שמרככת
זו שמחזיקה
בשתי ידיים עייפות
את כל מה שהוא כבר לא יכול להחזיק.
שנתיים החזקתי ועכשיו כבר אין לי מקום....
אין.
נמאס לי
שהמדינה שלחה אותו למלחמה
ואותי דנה לשתיקה ובושה.
הוא נלחם על החיים שלו
ואני נלחמת על החיים שלנו
ואף אחד לא מלמד
איך עושים שלום בבית
אחרי שחוזרים מהמלחמה.
שנתיים של סבבים והפוגות
שנתיים של הערות מהסביבה
בלי הבנה
אבל עם משפטים מליציים על גבורה
שלו, שלי,
לביאה? חחחח הצחקתם אותי!
ידעתי שהקושי הזה יגיע
אבל לא הבנתי באילו עוצמות
זה יכה
וזה מכה.
כל כך חזק.
ואני עומדת מולו
אוהבת וכועסת באותה נשימה,
ואומרת לו בלב:
גם אני חיה בתוך ההדף הזה,
בשדה קרב,
אבל המלחמה הזאת היא של שנינו, אז בחייאת ---
תן מעצמך עוד קצת...
נמאס לי מהפוסט־טראומה שלו!
לא ממנו.
מהחומה שהיא בנתה בינינו.
מהמלחמה שלא מפסיקה
גם כשהוא כבר בבית.
כי המלחמה שלו בונה בתוכי חומות
שאני לא ביקשתי.
ואני כועסת
ואשמה
ועייפה
ומנסה לא להתבייש בזה
שכואב לי.
שאני לא יודעת איך מגלים חמלה
כשאין לי אוויר.
שאני לא מצליחה “להבין”
כשאין בי כבר מקום
להחזיק את שנינו.
נמאס לי מהפוסט טראומה שלו.
לא ממנו.
לא ממנו.
ממה שהיא עושה לו.
לנו.
לי.
ואני אומרת את זה בקול
כי גם אני רוצה לחזור.
כי גם אני רוצה להשתחרר.
כי גם לי מגיע שתיגמר המלחמה.
וידויים של נשות המילואימניקים והקבע
