21/08/2025
כשמילים אינן מספיקות או מדויקות, כוחו של ,בקרוב ארצה בכנס גדול נוסף על השימוש של כלי האומנויות גם בטיפולים הזוגיים והמשפחתיים שלי
"החברה הישראלית מקדשת דיבור ישיר. אבל מה קורה כשהטראומה כל כך גדולה שאין לה מילים?"
ד"ר בוב צ'רניק, פסיכולוג שטיפל בילדים מפונים מספר על עוצמת השפה הלא מילולית:
"עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצאתי את עצמי בבית ספר למפונים בתל-אביב. היו שם 120 תלמידים משדרות וקריית שמונה, באווירה של כאוס מוחלט. התפרצויות, התנהגות אלימה, צרחות, פחד. עשרות שנים בבתי ספר לא הכינו אותי למראות שראיתי. ביקשתי שני דברים פשוטים כדי לטפל בילדים: חדרון קטן ונייר עם עפרונות.
איך יודעים שתהליך הריפוי מתחיל לפעול? אצל ילדים, הסימנים לא תמיד מילוליים. אחד המדדים המרתקים ביותר היה השינוי בצבעים בציורים. בתחילת הדרך, ראיתי הרבה שחור, קווים חזקים, לחץ חזק על העיפרון שלפעמים קרע את הדף, ציורים שהילד קשקש עליהם וכיסה בשכבות צבע כהה. עם הזמן זה השתנה. גם בהתנהגות היו סימנים: היכולת לשבת לאורך זמן, להתרכז, לחזור ללמוד, לפתח קשרים חברתיים עם ילדים חדשים.
בעולם שבו 'לדבר על זה' נחשב תמיד לדרך הנכונה להתמודד, אני רוצה להציע פרספקטיבה אחרת. לפעמים, הדרך לעבד טראומה עוברת דרך ערוצים אחרים. לפעמים, הסוד צריך להישאר סוד לזמן מה, עד שתמצא לו את השפה המתאימה. ילד שמצייר בית עם ענן שחור מעליו אולי לא יכול עדיין לדבר על הפחד שהרגיש כשנאלץ לעזוב את ביתו בפתאומיות. אבל הוא מעבד את החוויה. והעובדה שבציור הבא הענן קטן יותר מעידה על תהליך של ריפוי, גם אם הוא עדיין לא יכול לתאר אותו במילים.
אולי זהו הסוד האמיתי של הטיפול בילדים אחרי טראומה: לא לחשוף כל סוד, אלא לאפשר לסודות לעבור עיבוד בדרך שלהם, בקצב שלהם, דרך הערוצים הנכונים לילד הספציפי. להיות שם, לספק עוגן יציב, ולתת לילד את הכלים לספר את הסיפור שלו – בין אם במילים, בציורים, במשחקים או בתנועה"
https://bit.ly/45EFYC2
בשיתוף מגזין קוץ | צילום: Shutterstock
