23/10/2025
שנתיים עברו מאז השביעי לאוקטובר, שנתיים שתודה לה׳ זיכה אותי להגיע לכל חבלי הארץ עם לחלוקת אוכל, ציציות ובכלל כל מה שבקשו אם לחיילים אם למפונים, המייזם של ערכות השבת לכל מי שרצה להתחיל לשמור שבת, מייזם התפילין לכל חטוף והפרשות חלה בכיכר לזכות והשבת החטופים. שנתיים של זעקה מעומקא דליבה לשובם של כולם יחד עם כלל תפילות עם ישראל.
שנתיים שהילדים שלי כמעט לא ראו אותי בבית, או שנסעו איתי יחד ממקום למקום רק כדי שאוכל לדבר איתם על הדרך.
שנתיים שהם שמעו את שמות כל החטופים כל יום בבית, בהפרשות חלה ובהדלקת נרות, הם היו ישנים עם תפילה מיוחדת לחזרתם של כולם ומוסיפים אותם בתפילות.
כשהתחלנו לשמוע על חזרתם של כולם היה בי אדרנלין מטורף שחיפשתי איך להוציא, 3 ימים ללא שינה ובקושי נושמת רגיל והנה תודה לה׳ אנו זוכים לראות את הניסים קורים מול העיניים, לאט לאט רואים את תחיית המתים קוראת לנגד עיננו.
התרגשות שיא לראות את השבים החיים דרך המסכים ביחד עם כאב עמוק מנשוא לראות ארונות חוזרים לקבורה.
המבדיל בין קודק לקודש…
פתאום הרגשתי כאילו נתנו לי זריקת אדרנלין עם מלא אקסזי ושמו אותי בחדר סגור בצד ללא יכולת להכיל ולחוות את מה שקורה, הגוף פתאום קרס, הרצון להשאר במיטה ולא לצאת וראש עמום וכבד כאילו הכניסו בו אבנים.
ביום השלישי התחלתי להשתעל בחזקה והרגשתי את הגרון נחתך ונצרב, קושי לנשום, שיעול חזק וליחה מוגברת ומיתרי הקול שובתים, אני לא מצליחה לדבר. קמה ללא קול, מקבלת הודעה ללכת לנחם ובטח שאלך, כך ללא קול אמא של שב שזכה להגיע לקבורת ישראל ואני לוחשת בקול ״עין במר בוכה ולב שמח״ ובוכה את נשמתי בחיבוק החם, שבת בראשית אני צרודה לחלוטין, שיעול מתגבר, הגיעו אורחים לבקר וב״ה זכינו לשבת נפלאה של קדושה ואני שותקת…
הבנתי שהגוף שלי צריך זמן להתאושש, להבנות מחדש, מיתרי הקול שזעקו וצעקו ראו שהתקבלה תפילתם והחליטו לנפוש קצת.
עד אתמול בלילה, כשהתלבטתי אם לצאת מהבית כי אני עדיין בהחלמה, חברתי המהממת לילך לא ויתרה וזכיתי להגיע לסיום ערב ראש חודש אצל בתיה, ישר להדלקת נר אחרון לרבי מתיה בן חרש ולעזור לסיים ספר תהילים והתבקשתי לאמר קבלת עול מלכות שמים, באותו הרגע לא היתה התלבטות כלל, גם אם אצטרך להתצרד לעוד כמה ימים.
אחרי ההכנה הקצרה התחלתי והרגשתי איך מיתרי הקול נרפאים מתוך תחושה של שלמות של הגשמת תפילות.
תודה לה׳ על הכל תמיד❤️
אין עוד מלבדו!
